ע"פ 2350/15

תקציר

עניינו בהרשעתו ובגזר דינו של המערער בעבירות של ניסיון אונס בגרימת חבלה ומעשה מגונה הגורם חבלה. בית המשפט המחוזי הרשיע את המערער באישומים לאחר שמצא כי פיתה את המתלוננת למקום מבודד במסעדה, באמתלה של צורך לעבוד בה, ולאחר מכן ניסה לאנוס אותה וביצע בה מעשים מגונים. בית המשפט זיכה את המערער מעבירת האינוס, לאחר שמצא ספק סביר באשר להחדרת אצבעות לגופה של המתלוננת. המערער טען כי הספק לגבי פרט זה צריך להתרחב גם ליתר האישומים נגדו. עם זאת, בית המשפט לערעורים דחה את הערעור ואישר את פסק דינו של בית המשפט המחוזי. בית המשפט חזר על העיקרון לפיו ערכאות הערעור אינן מתערבות במהימנות ובקביעות עובדתיות, וזהו יתרונו הגלום של בית משפט קמא. בית המשפט לא מצא נסיבות חריגות המצדיקות התערבות במקרה זה. באשר להרשעה בעבירת ניסיון האונס, ציין בית המשפט כי למרות שבית המשפט המחוזי לא הסביר כיצד ניתן להרשיע את המערער בניסיון ולא בעבירה שהושלמה, החוק תומך בהרשעה בניסיון. שורת המעשים שבוצעו במתלונן היוותה ניסיון לפי שני מבחנים חלופיים. ראשית, מעשיו של המערער קירבו את הליך ביצוע העבירה המושלמת. שנית, ביצועו הראשוני של המערער חשף באופן חד משמעי את כוונתו. בית המשפט בחן גם את חומר הראיות באשר לזהות התוקף ומצא כי בית המשפט המחוזי קבע נכונה כי מדובר במערער ולא באחיו, כפי שטענה המתלוננת בתחילה. בית המשפט הדגיש את הפרטים שמסר המתלונן שהיו ספציפיים למערער ולא לאחיו, וכן את עדותו של בעל המסעדה ומנהלה כי המערער היה העובד היחיד שברשותו מפתח למשרד בו אירעה התקיפה. עוד ציין בית המשפט כי המערער לא הצליח להוכיח את טענת האליבי שלו לפיה היה באירוע משפחתי ולא במסעדה בעת התקיפה. באשר לעונש, קבע בית המשפט כי הוא מאוזן כראוי ומצוי בטווח המתאים. הגם שהיו למערער נסיבות אישיות שהקלו בעונשו, אלה גברו על חומרת המעשים שבוצעו. לפיכך, הערעור הן על הכרעת הדין והן על גזר הדין נדחה.