ת"א 44230-05-18

תקציר

התובעת, חברת מחצבות, תבעה את המנהל האזרחי בגין גביית תמלוגים מופרזים. הנתבע טען כי התביעה התיישנה, הגנה שבית המשפט קיבל. השאלה המרכזית הייתה מתי קמה עילת התביעה והאם טענת התובעת כי נודע לה על תשלום היתר רק בשנת 2015 מחזיקה מים. בית המשפט מצא כי האחרונה שבה קמה עילת התביעה הייתה בשנת 2005, אז הונפק שובר התשלום האחרון בשיטה הישנה. טענת התובעת כי לא ידעה כיצד לחשב את ההחזר המדויק עד שנת 2015 נדחתה, שכן בית המשפט קבע כי התובעת יכלה לחשב לפחות את חיוב היתר הקשור למחירים שלה. בנוסף, טענת התובעת כי לא הייתה מודעת לעילת התביעה עד השנים 2014-2016 סותרת את הראיות בדבר נוכחותה בישיבות בשנים 2000 ו-2002 בהן דובר על גביית יתר. בית המשפט דחה גם את ניסיונה של התובעת למסגר את הסוגיה כסוגיה של אפליה, וציין כי ההסדר של הנתבעת עם שלוש מחצבות אחרות לא יצר עילה לאפליה נגד התובעת, מה גם שהסדר הפשרה קבע במפורש שהוא הושג ללא כל הודאה באחריות. גם תביעת התובע למתן פסק דין הצהרתי נדחתה, שכן היא נתפסה כניסיון לעקוף את תקופת ההתיישנות. השופטת הגיעה למסקנה כי תביעתה של התובעת התיישנה על הסף, ויתרה מכך, היא לא הוכיחה כי יש מקום לתביעת אפליה. לתובע נפסקו הוצאות מופחתות בסך 10,000 ₪ בשל סירובו המפתיע של הנתבע להשתתף בגישור.