ע"פ 835/76

תקציר

פסק הדין של בית המשפט העליון אישר את הרשעתו של שלמה שושן בפריצה ובניסיון שוד, וגזר עליו ארבע שנות מאסר. את הראיות נגד שושן סיפק נכדו של הקשיש שנשדד, עמרם מלכא, שזיהה את שושן כאדם שראה נמלט מזירת הפשע. דעת הרוב של בית המשפט המחוזי הרשיעה את דניאל אלמליך באותם אישומים, בהתבסס על נוכחותו בזירת הפשע וידידותו עם שושן. עם זאת, בית המשפט העליון, בדעת מיעוט, ביטל את הרשעתו של אלמליך מחוסר ראיות מספיקות, למרות שתיקתו במהלך המשפט. השופטים קבעו כי עצם הנוכחות בזירת פשע אינה מעידה על השתתפות, ושתיקת הנאשם אינה יכולה להוות תחליף לעדות עיקרית אלא רק לחזק ראיות קיימות. ערעורו של שושן על גזר דינו התקבל חלקית, ואילו ערעורו של אלמליך נדחה. פסק הדין הדגיש את שיקול דעתו של בית המשפט קמא בהערכת מהימנות העדים ואת תפקידו המצומצם של בית המשפט העליון בעניינים אלה. השופטים דנו גם בקבילות אמירות של עדים לפני המשפט, והגיעו למסקנה כי ניתן להשתמש בהן רק כדי להעריך מהימנות. פסק דין זה מדגיש את השיקול הזהיר של הראיות ואת חזקת החפות במשפט הפלילי הישראלי.