ס"ע 22000-08-10

תקציר

התיק עוסק בשתי טענות לאפליה מגדרית ביחס לשכר שהוגשו נגד מחלקת התברואה בעיריית ירושלים על ידי שתי עובדות, גלית קידר ודפנה אילוז, וכן בתביעה של נציבות שוויון הזדמנויות בעבודה. התובעים טענו כי עבודתם זהה במהותה לזו של שני עובדים גברים, אך שכרם ודרגותיהם נמוכים משמעותית. העירייה הצדיקה את פערי השכר בכך שהתובעים והגברים משתייכים לקבוצות שוויון שונות, בעלות הסכמי שכר שונים, וכי ההבדל במקומות העבודה מסביר גם הוא את הפער. בית הדין בחן את המקרה על בסיס חוק שכר שווה וחוק שוויון הזדמנויות בעבודה, ובחן את הראיות והטיעונים שהוצגו. נמצא כי העירייה לא הצליחה להוכיח כי פערי השכר נבעו מסיבות מוצדקות, ובמקום זאת היוו אפליה על רקע מין. בית הדין הסכים כי התובעים והגברים ביצעו עבודה זהה במהותה, וכי ההבדל הגיאוגרפי במקומות העבודה אינו מהותי דיו כדי להצדיק שכר שונה. יתר על כן, טענת העירייה בדבר קבוצות שוויון מובחנות לא נתמכה בראיות, ובית המשפט סבר כי החלת הסכמים קיבוציים על העובדים הגברים היא מלאכותית ובלתי מוצדקת. בית המשפט דחה גם את טענת העירייה כי הבדלי הוותק והדרגות מסבירים את פערי השכר, שכן הראיות שהוצגו אינן תומכות בטענה זו. באשר לבקשת התובעים לתשלומים נוספים, קבע בית המשפט כי לא ניתן להעניק את מרבית התוספות המבוקשות משום ששולמו על פי הסכם משנת 1999, אך התובעים זכאים לתוספות מסוימות כגון תוספות רכב קל ואחזקת רכב. גם דרגות התובעים יותאמו לאלה של העובדים הגברים, וכתוצאה מכך יוגדלו. עם זאת, בית המשפט לא מצא כל קשר סיבתי בין התוצאה המפלה לבין כל שיקול אסור מצד העירייה לפי חוק שוויון הזדמנויות, ולכן שלל כל פיצוי כספי לפי חוק זה. בנוסף, נדרשה העירייה להגיש מחקר שנערך על ידי גורם מקצועי חיצוני בנוגע לפערי השכר בין גברים לנשים באגף התברואה החל משנת 2010, בצירוף המלצות לצמצומם. כמו כן נדרשה העירייה לשאת בהוצאות המשפט של התובעים. ככלל, פסק הדין נועד להבטיח שכר שווה עבור עבודה שווה, ולבטל אפליה מגדרית במקום העבודה.