עס"ק 4849-07-20

תקציר

הערעור בפני בית הדין עוסק בפרשנותו של סעיף 37ג לחוק יישוב סכסוכי עבודה, המתייחס לשביתות חלקיות בלתי מוגנות במגזר הציבורי ומסמיך בית דין אזורי לקבוע כי עובדים קיימו שביתה כאמור ולכן זכאים לשכר חלקי בלבד עבור העבודה שבוצעה בפועל בתקופת השביתה, בשיעור שיקבע בית המשפט. המחלוקת העיקרית היא האם סעיף 37ג קובע מסלול חובה למעסיקים ציבוריים ללכת בו או שמא הוא מעניק להם אפשרות נוספת, לצד הסמכות הקיימת לפעול באופן חד צדדי ולקבוע שכר ראוי ללא התערבות בית המשפט. המערערת, ההסתדרות, טוענת כי הסעיף מטיל חובה על מעסיקים ציבוריים לפנות לבית הדין לעבודה לצורך קביעת שכר ראוי, בעוד המדינה טוענת כי הוא רק מספק אפשרות נוספת. בית המשפט פותח בהבהרה כי הערעור אינו תיאורטי, שכן בקשת ההסתדרות התבססה בעיקרה על הטענה כי הקביעה החד-צדדית של המדינה בדבר שכר ראוי אינה ראויה. לאחר מכן מתייחס בית המשפט לטענות הצדדים ומבהיר את המינוח המשפטי, תוך הדגשת כי יש לתאר את פעולת המדינה כ"תשלום שכר ראוי" ולא כ"ניכוי שכר". הסיבה לכך היא שבשביתה חלקית, שיעור השכר לו זכאים העובדים אינו ידוע ולא ניתן לסכם עליו מראש. בית הדין קובע כי נקודת המוצא הראויה היא כי מעסיקים ציבוריים רשאים לפעול באופן חד צדדי לקביעת שכר ראוי בעת שביתה חלקית בלתי מוגנת, וכי סעיף 37ג קובע בפניהם אפשרות נוספת לפנות לבית הדין לעבודה. ההיסטוריה החקיקתית של הסעיף תומכת בפרשנות זו, שכן הוא נחקק כדי לספק הרתעה מפני שביתות לא מוגנות במגזר הציבורי, ולהבטיח כי עובדים לא יקבלו שכר מלא עבור עבודה במשרה חלקית. יתר על כן, פירוש הסעיף כחובה יוביל לתוצאות בלתי הגיוניות, כגון קידום עובדים העוסקים בשביתות לא מוגנות על פני עובדים בשביתות מוגנות. בנוסף, בית הדין מציין כי החלטת המעסיק בדבר שכר ראוי צריכה להיבחן על פי הכללים הרגילים ולא כהחלטה מנהלית. בית המשפט מתייחס בקצרה לסוגיות נוספות הקשורות לקביעת שכר ראוי, לרבות התחשבות בנזק שנגרם לציבור, החלת חוק הגנת השכר והרלוונטיות של פרקטיקות העבר. לבסוף, הערעור נדחה, ומאשר כי מעסיקים ציבוריים אינם מחויבים לפנות לבית הדין לעבודה לפי סעיף 37ג ורשאים להפעיל את סמכותם הקיימת לקבוע שכר ראוי באופן חד צדדי. ההחלטה מתקבלת ללא הזמנת הוצאות, ונמסר לצדדים כי היא תישלח אליהם.