ע"פ 5027/92

תקציר

מדינת ישראל ערערה על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים לזכות את הנאשם מאשמת תקיפה מינית והתעללות מינית בבתו הקטינה, ש', ועבירות מין בקטין אחר, א'. בית המשפט המחוזי לא מצא את עדותם של ש' וא' מהימנה, ולא הובאו ראיות נוספות התומכות בדבריהם. המדינה טענה כי שגה בית המשפט בכך שלא זיכה את דבריהם של הקטינים, מה גם שהם נחקרו על ידי חוקר נוער שהאמין להם. בית המשפט העליון הסכים עם המדינה כי בית משפט קמא דחה באופן פסול את התרשמותו של החוקר ממהימנותו של ש' והיה עליו ליתן לה משקל רב יותר. עם זאת, בית המשפט מצא כי התרשמותה של החוקרת ודבריה של ש' עצמה לא היוו עילה מספקת להרשעת הנאשם באישומים הנוגעים לס'. לפיכך, נדחה הערעור על זיכוי העבירות נגד ש'. באשר לאישומים המיוחסים ל-א', קיבל בית המשפט העליון את ערעור המדינה. עדותו של א' נתמכה בדבריו של ש', שבית המשפט מצא אותם אמינים. בית המשפט הגיע למסקנה כי מעשיו של הנאשם כלפי א' אינם יכולים להיחשב להתנהגות תמימה ועולים כדי מעשים מגונים. משכך, הרשיע בית המשפט את המשיב לפי סעיפים 348(א) ו-345(א)(3) לחוק העונשין. התיק הוחזר לבית משפט קמא לצורך מתן גזר הדין, בהתחשב בהרשעת המשיב במעשים מגונים בא'. פסק הדין ניתן על ידי השופט גולדברג, בהסכמת סגני הנשיא א' ברק וד' לוין.