ע"פ 7474/19

תקציר

בהחלטתה של ערכאת הערעור לדחות את הערעור הן על ההרשעה והן על גזר הדין, תמכו השופטים בממצאיו העובדתיים והמהימהיים של בית משפט קמא, במיוחד משום שלבית משפט קמא היה יתרון בכך שהתבוננות ישירה בעדויות. בערעור לא הוכיחו נסיבות חריגות המצדיקות את ביטול קביעות המהימנות של בית משפט קמא, המהוות סף קבוע להתערבות בערעור. בהכרעת הדין הודגש כי בית משפט קמא בחן ביסודיות את מכלול הראיות, ומצא את עדויות המתלוננות קוהרנטיות ועקביות, תוך אישוש ראיות לאמיתות ומינימום סתירות אופייניות וצפויות, במיוחד במקרים של קטינים ועבירות מין. טענות המערער בדבר הוצאת דיבה ועדויות שגויות נדחו כספקולטיביות, בלתי נתמכות בראיות, ואינן עולות בקנה אחד עם תקדימים משפטיים מבוססים בדבר חוסר השלמות של עדויות במקרים רגישים כאלה. ערכאת הערעור אף דחתה את טענות המערער בדבר היעדר הסכמה חופשית וזיהום העדות, תוך הדגשת דפוס ההתנהגות השיטתי של הנאשם וחוסר איזון הכוחות המובהק בין הנאשם הזקן למתלוננת הצעירה. בהסתמך על פער הגילאים המשמעותי ועל מעמדו המשפיע של הנתבע, הגיע בית המשפט למסקנה כי טענות להסכמה חופשית אינן סבירות. עם מתן גזר הדין אושרה החלטת בית משפט קמא להטיל עונש חמור, המשקף סלידה חברתית מעבירות נגד קטינים, כאשר העונש עולה בקנה אחד עם עקרונות ענישה והרתעה. גם סכום הפיצוי שנקבע על ידי בית משפט קמא נשמר, וניכר כי יש ליתן שיקול דעת משמעותי לערכאות הפרוצדורליות בהיעדר נסיבות יוצאות דופן. לפיכך, השופטים הנדל, וילנר וגרוסקופף הגיעו יחדיו למסקנה כי אין מקום להתערב בממצאיו המהותיים של בית משפט קמא, והביאו לדחיית הערעור.