עע"מ 116/22

תקציר

במקרה דנן, הערעור נדחה לאחר עיון בפסק דינו של בית משפט קמא ובהחלטת ועדת הערר. הסוגיה העיקרית נסובה סביב מועד בחינת תחולתן של הוראות ספציפיות לגבי בקשות להיתרים לפי תמ"א 38. המערערת טענה כי המועד הרלוונטי צריך להיות מועד הגשת הבקשה ולא מועד החלטת הוועדה המקומית. למרות שהכיר בצדק האפשרי בטענה זו, בית המשפט לא מצא הצדקה להתערב בהחלטת ועדת הערר, שהסתמכה על טעמים תכנוניים ולא רק על פרשנויות משפטיות. ועדת הערר הדגישה כי אישור זכויות בנייה נרחבות לבניין קטן אינו סביר, והציעה כי המשאבים המוגבלים העומדים לרשותה יופנו לפרויקטים בעלי תועלות ציבוריות גדולות יותר. החלטה זו נועדה להבטיח ניצול יעיל יותר של המשאבים וליישר קו עם המטרות הרחבות יותר של תמ"א 38, הכוללות חיזוק מבנים מפני רעידות אדמה. בית המשפט הדגיש את העיקרון לפיו הוא אינו גובר בדרך כלל על שיקול דעתם המקצועי של גופי התכנון אלא אם כן קיים פגם או חריגה משמעותיים, שלא היו קיימים במקרה זה. לפיכך, החלטת ועדת הערר התקבלה, והביאה לדחיית הערר מבלי להטיל הוצאות נוספות.