ע"א 249/58

תקציר

פסק הדין נסוב סביב עסקת הונאה של שני שטרי חוב בשווי 350 לירות כל אחד. השטרות נחתמו על ידי המשיבים לבקשתו של צדוק חלוויץ, אשר השיג במרמה את הכסף מהמערערת באמצעות העברת השטרות מבלי למסור את הכספים למשיבים. משנפרעו השטרות, סירבו המשיבים לפרוע אותם, מה שהוביל את המערערת לתבוע אותם בבית משפט השלום בתל אביב. בית משפט השלום דחה את התביעה, בנימוק של שני פגמים: הפרת אמונים במרמה של הלוויץ, והסכם בין הלוויץ לבין המשיבים לתשלום ריבית מופרזת, שפגעה בזכות הקניין של המוטב. המערער ערער על החלטה זו לבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו, שאישר את פסק דינו של בית משפט השלום. עם זאת, הערעור לבית המשפט העליון, בראשות השופט זוסמן, התמקד בשאלה האם המערער החזיק בשטרות בתום לב, ואם זכויותיו כמחזיק נפגעו בשל הפגמים. בית המשפט הגיע למסקנה כי המערער אמנם ידע על הסכם הריבית המופרזת, אך לא היה מודע למעשה המרמה של הלוויץ. על פי פקודת השטרות, פגם בזכות הקניין של שטר מעביר את אותו פגם למחזיקים הבאים, אלא אם כן הם יכולים להוכיח שהם נתנו ערך בתום לב עבור השטר. מאחר שהמערער ידע על הריבית המופרזת אך לא על המרמה, הוכח תום ליבו בגין הפגם האחרון. מכאן, שזכותו כמחזיק נפגעה רק במידת הריבית המופרזת, והחלטת הערכאות הנמוכות יותר בוטלה. המשיבים חויבו לשלם את סכום הקרן בסך 700 לירות, בתוספת ריבית בשיעור 9% מיום 14.9.1955, בצירוף הוצאות משפט.