ת"א 2150/08

תקציר

פסק הדין המדובר נראה כתביעה אזרחית הנוגעת לחוב כספי. התובע, בנק, הגיש תביעה נגד הנתבע על סך כולל של 19,647,732 ₪, אשר תוקן לאחר מכן לסך של 12,376,791 ₪. בפסק הדין, שניתן על ידי סגן השופט ד"ר פפר ביולי 2013, נקבע כי הן התובע והן הנתבע אחראים במידה שווה (50% כל אחד) לחוב לפי דיני הנזיקין ודיני החוזים. חשוב לציין כי פסק הדין לא פירט את הסכום המדויק שישולם על ידי הנתבע, אלא קבע עיקרון לחלוקת החוב. בפסק הדין נקבע כי יש להביא בחשבון כל תשלום ששילם הנתבע לאחר הגשת התביעה. הבנק, כתובע, ביקש מבית המשפט לחתום על פסק דין שיחייב את הנתבעת לשלם מחצית מסכום התביעה המתוקן החל מיום 20.12.2010. עם זאת, בא כוח הנתבע טען כי מעולם לא הוגשה תביעה מתוקנת וכי הנתבע כבר שילם יותר ממחצית החוב. פסק הדין עצמו, כמו גם ההליכים שבאו בעקבותיו, התמקדו בפרשנותו ובביצועו של פסק הדין. על הרשם, שלא ניהל את התיק, הוטל להחליט אם לחתום על פסק הדין כפי שביקש הבנק. לאחר ששקל את הטענות, הגיע הרשם למסקנה כי אין זה ראוי שיכריע בבקשה משום שהיא מחייבת פרשנות פסק הדין, וזו משימה שמוטב להשאיר לשופט שנתן את פסק הדין. הרשם הדגיש כי תפקידו של פסק דין הוא בדרך כלל לסכם ולבצע פסק דין, ולא לפרשו או לפתוח מחדש את הסכסוך המהותי. במקרה דנן, פרשנות פסק הדין ביחס לסכום הספציפי בו חייב הנתבע הייתה סוגיה מהותית שנדרש להידרש על ידי השופט ד"ר פפר. לפיכך, הבקשה לחתימה על פסק הדין נדחתה, והוחלט כי על הצדדים לפנות לשופט שנתן את פסק הדין המקורי לשם הבהרה.