ת"א 31385-10-17

תקציר

התובעים, רוכשי נכס מהנתבעת, ביקשו לאכוף הסכם רכישה ופיצויים כספיים הנובעים מהפרת חוזה לכאורה על ידי הנתבעת. התובעים והנתבע התקשרו בחוזה לרכישת נכס בשנת 1998, כאשר יתרת מחיר הרכישה שולמה במלואה עד שנת 1999. עם זאת, הנתבעת התמהמהה באופן בלתי סביר בחתימה על מסמכי העברת הזכויות, תוך שהיא מציינת כהצדקה את הטיפול בהסדר החוב שלה עם המשקם. עיכוב זה גרם לתובעים נזק כספי עקב שינויים בתעריפים מול רשות מקרקעי ישראל. התובעים ביקשו את חתימת הנתבע על מסמכי ההעברה מספר פעמים במהלך השנים, ללא הועיל. בסופו של דבר, הנאשם חתם על המסמכים בשנת 2011. בתוך כך, חויבו התובעים בדמי היוון גבוהים יותר מרשות מקרקעי ישראל בשל האיחור, אותם שילמו בשנת 2012. בית המשפט פסק בין היתר לטובת התובעים. בית המשפט קבע כי הנתבעת הפרה את ההסכם בכך שעיכבה באופן בלתי סביר את החתימה על מסמכי ההעברה וכי הפרה זו התרחשה בתחילת שנת 1999. כתוצאה מכך, חויבה הנתבעת לשלם לתובעים סך של 312,777.20 ₪, שכללו את ההפרש בדמי ההיוון ששולמו ואת עלויות הערעור על קביעת שכר טרחה זה בפני רמ"י. סכום זה כלל גם הפרשי ריבית והצמדה ממועד הגשת התביעה ועד למועד התשלום בפועל. כמו כן חויבה הנתבעת להשיב לתובעים את הוצאות המשפט ולשלם את שכר טרחת עורך דינם, בסך 15,000 ₪. בנוסף, על הנתבע למסור לתובעים עסקאות בכרטיסי חשבון במשך שבע השנים שקדמו להגשת התביעה בתוך 30 יום מיום מתן פסק הדין. פסק הדין גם איפשר להגיש ערעור לבית המשפט המחוזי בבאר שבע בתוך 60 יום. מנגד, דחה בית המשפט כמה מטענות התובעים. אלה כללו בקשות לפיצוי בגין ההפרש במס הרכישה ששולם ובזה שהיה אמור להיות משולם בשנת 1998, וכן בגין מחצית מדמי ההיוון בשיעור המקורי. התובעים ביקשו גם פירוט של עסקאות בכרטיס החשבון משנת 1998, אך בית המשפט הורה לנתבעת למסור פרטים רק עבור שבע השנים שקדמו להגשת התביעה. השופטת ציינה כי התובעים לא הודיעו לרשויות המס על הרכישה ולכן הם אחראים לכל השלכות. יתר על כן, השופטת מצאה כי התובעים לא הציגו ראיות מספיקות לכך שמכתבים מסוימים המזהירים את הנתבע מפני נזקים פוטנציאליים אכן נשלחו או התקבלו. לבסוף, בית המשפט קבע כי התביעה החשבונאית של התובעים משנת 1998 מעופשת ודחה אותה.