ה"פ 350/09

תקציר

המקרה שלפנינו עוסק בפירוק שיתוף מורכב ובמכירת נדל"ן, כאשר גורמים רבים – אנשים פרטיים, גופים ממלכתיים ותאגידים – מחזיקים במניות בנכס המדובר. הסוגיה העיקרית היא קביעת שכר טרחה סביר לכונסי הנכסים שניהלו את הליך הפירוק והמכירה, שנמשך כ-12 שנים והניב תשואה כספית משמעותית לכלל בעלי הזכויות. בית המשפט סקר בהרחבה פסיקה קודמת בנושא שכר טרחת כונס נכסים, ומצא כי הגישה המסורתית מבוססת האחוזים, הנעה בין 6% ל-10% משווי הנכס, אינה תקפה עוד, במיוחד כשמדובר בנדל"ן בעל ערך גבוה. במקום זאת, בתי המשפט עברו לגישה מורכבת יותר, בהתחשב בגורמים כמו היקף פעולותיו של כונס הנכסים, משך ההליך, כישוריו והמוניטין שלו, והתוצאות הכספיות שהושגו. הכונסים במקרה זה הפגינו מיומנות ויוזמה לאורך כל התהליך, ותרמו משמעותית למכירה מוצלחת של הנכס ולמקסום ערכו. מאמציהם, שהיטיבו עם כל בעלי הזכויות, הצדיקו עמלה תחרותית. בהתחשב בנסיבות העניין – מהות העסקה, משך התהליך ומורכבותו והצלחתה הכלכלית של המכירה – פסק בית המשפט לכונסים שכר טרחה בשיעור של 3.2% (בתוספת מע"מ) מתמורת המכירה, בסך 1,040,000 ₪ (בתוספת מע"מ). שכר טרחה זה נחשב ראוי וסביר, במיוחד משום שהוא התיישר עם עמדת אחד הצדדים, הימנותא. בית המשפט גם קבע כי על כל בעלי הזכויות לחלוק את שכר הטרחה באופן יחסי על בסיס זכויות הקניין שלהם, כולל מחקשווילי, שהיה לו ייצוג משפטי פרטי. בנוסף, בית המשפט סירב להטיל שכר טרחה עודף על גופי המדינה בשל מינויו של כונס נכסים נוסף, עו"ד טילינגר, וקבע כי מעורבותו היטיבה עם התנהלותו החלקה של ההליך ושיתוף הפעולה עמו. בפסק הדין הודגש כי כל חריגה מחלוקת שכר טרחה יחסי מחייבת נימוקים משכנעים, שלא היו קיימים במקרה זה. ככלל, פסק הדין שואף להשיג הון עצמי, לתגמל את כונסי הנכסים באופן הוגן על מאמציהם, תוך הבטחה כי כל הצדדים המעורבים יישאו בחלק סביר מהעלויות.