ע"א 53416-01-15

תקציר

פסק הדין הנדון מתייחס לתביעת לשון הרע שהגישו שני מערערים, יריבים פוליטיים, נגד משיב. בית משפט קמא דחה את התביעה, והוביל את המערערים להגיש ערעור. הסוגיה המרכזית העומדת על הפרק היא האיזון בין הזכות לשמו הטוב של אדם – שהייתה נהוגה מאז ימי קדם בתרבויות שונות, ובהן העברית, האסלאם והנצרות – לבין הזכות לחופש הביטוי, שהוא ערך חוקתי יסודי בחברה מתוקנת. הפסקה המדוברת פותחת בקביעת חשיבותה של זכותו של אדם לשמו הטוב וההשלכות של פגיעה בה, שעלולות להיות חמורות יותר עבור אנשי ציבור מאשר אנשים פרטיים. לאחר מכן הוא יורד לפרטי המקרה, ומציין את הטענות החמורות שהועלו נגד המערער הראשון בדבר תשלום שכר כפול, אך בסופו של דבר מגיע למסקנה כי הן אינן מהוות לשון הרע. עוצמת השפה שבה נעשה שימוש, אף שהיא חזקה, אינה נתפסת כחציית הגבול להשמצה או להשפלה. גם הטענות שהועלו כנגד המערער השני, בדבר הפרת חוק שירות המדינה, אינן מספיקות כדי לבסס אחריות משפטית, שכן הן אינן פוגעניות או משפילות בהקשר הנתון. השופט מכיר ביריבות הפוליטית בין הצדדים ומציע כי סכסוכים כאלה ייפתרו בפומבי, ולא באמצעות התדיינות משפטית. הערעור נדחה, וכל צד נדרש לשאת בהוצאותיו. החלטה זו מתקבלת ללא משוא פנים, ויש להשיב את הפיקדון למערערים.