ע"א 568/67

תקציר

פסק הדין הנדון עוסק בסכסוך שכירות בין שוכר, המערער, לבין משכיר, המשיב. התיק נסוב סביב החלת דיני הגנת הדייר ותוקפם של חוזים שנחתמו לאחר מכן על ידי הצדדים. חוזה השכירות הראשוני, מיום 24 ביולי 1958, לא כלל התניה בדבר אי תחולתם של חוקי הגנת הדייר. עם זאת, מחדל זה תוקן בחוזה שני שנחתם בין הצדדים. בית המשפט העליון, בהסכמה עם הערכאות הנמוכות יותר, קבע כי מעמדו של הדייר השתנה מדייר מוגן לדייר לא מוגן, בעקבות ביצוע חוזה חדש. שינוי זה נמצא תקף, שכן הוא נערך בהסכמתו המלאה של השוכר וללא הטעיה. יתר על כן, החזרת חלק מדמי המפתח והפיכתו לפיקדון תמכו בתפיסה כי השוכר הבין את השינוי במעמדו. דעת הרוב קבעה כי חוק הגנת הדייר מאפשר לצדדים להחריג חוזים מסוימים מהגנת הדייר, במיוחד כאשר מדובר בבניינים חדשים. החלטה זו התבססה על סעיף 15(א) לאותו חוק, הקובע כי שוכר אינו רשאי לוותר על הגנה במהלך תקופת השכירות. החוק עצמו קובע את הנסיבות בהן ניתן להחריג את הגנת הדייר, ואין לראות בחוזה המקיים תנאים אלה כנוגד את החוק. שינוי אופי ההחזקה, במקרה זה מדיירות מוגנת לדיירות בלתי מוגנת, כמוה כנטישת החזקה הקודמת. בנוסף, בית המשפט קבע כי סכום שנקבע בהסכם כפיצוי תקף אם ניתן לראות בו הערכה כנה של נזקים עתידיים פוטנציאליים בעת חתימת החוזה. השופט מני, בחוות דעת חולקת, טען כי חוזה השכירות הראשוני צריך לקבוע את תחולתם של דיני הגנת הדייר, וכל חוזה עוקב לא צריך לגבור על כך. לדבריו, אי הכללת התניה הנדרשת בחוזה הראשון על ידי המשכיר גרמה לכך שהשוכר נהנה מהגנה על פי החוק, שלא ניתן לוותר עליה ללא צו פינוי או נטישה שניתן על ידי בית המשפט. פסק הדין, בדעת רוב, דחה את ערעורו של השוכר, אישר את צו הפינוי והוסיף את התנאי כי המשכיר יחזיר לשוכר את יתרת הפיקדון בסך 1500 ל"י. בית המשפט גם הורה לשוכר לשלם למשכיר הוצאות בסך 400 ל"י. בפסק הדין הודגש כי השינוי במעמדו של השוכר והפיצוי שהוסכם עליו תקפים שניהם, ובלבד שהתנהלו ביושר ובהסכמתו המלאה של השוכר.