רע"א 10277-12-11

תקציר

פסק הדין המדובר הוא דחיית בקשת רשות ערעור על החלטה קודמת. הבקשה ביקשה לערער על שני היבטים של פסק דינו של בית משפט קמא: הארכת המועד האחרון להגשת עדויותיהם העיקריות של המשיבים בדמות תצהירים, והתרת תביעתם לדיירות מוגנת. עם זאת, השופט קבע כי הבקשה אינה דורשת תגובה ודינה להידחות. תחילה התייחס השופט לעניין מקדמי, וציין כי הארכת המועדים נופלת תחת הוראת צו בתי המשפט לגבי סוגי החלטות שלא תינתן לגביהן רשות ערעור. משכך, לחלק זה של הבקשה לא הייתה כל הצדקה. זאת ועוד, הדגישה השופטת כי החלטות פרוצדורליות, כגון החלטה זו, נותרות בדרך כלל לשיקול דעתו של בית המשפט קמא ואינן מתאימות לערעור מיידי. השופט ציין כי המבקשים יוכלו להעלות את השגותיהם לאחר מתן פסק הדין הסופי. עוד ציינה השופטת כי ערכאת הערעור ממעטת להתערב בהחלטות פרוצדורליות, במיוחד כאשר הן אינן מנוגדות לחוק או גורמות לעיוות דין. באשר להארכת המועד, מצאה השופטת כי בעוד התנהלותם הפרוצדורלית של המשיבים מוטלת בספק, החלטתו של בית משפט קמא ליתן ארכה ולהטיל הוצאות מהווה סנקציה מספקת. לבסוף, קבע השופט כי המבקשים יוכלו להעלות את חששותיהם לגבי שיעור ההוצאות לאחר פסק הדין הסופי, כמפורט בצו בתי המשפט. לפיכך נדחתה בקשת רשות הערעור, והמזכירות הונחתה להשיב את ערבות המבקשים.