ע"א 4438/15

תקציר

במקרה דנן, פתח בית המשפט בדחותו את טענת המערער כי המשטרה פעלה מתוך כוונת זדון, שכן היא לא נכללה בטענה הראשונית ונעדרה ראיות מספיקות. זכותו של המערער לתבוע נשמרה חרף טענת המשטרה בדבר "מעילה שלא כדין", שכן לא היו ראיות לביצוע גניבה, לא הוגש נגדו כתב אישום והתיק נסגר מחוסר ראיות מספיקות. המשטרה הציעה גם השתק שיפוטי, בטענה שהמערער העלה טענות סותרות בהליכים שונים, אך בית המשפט מצא טענה זו בלתי ישימה. לאחר מכן עבר המוקד לקביעת שווי ובעלות בנכסים שנתפסו ולא הוחזרו על ידי המשטרה. סתירות בין טענת המערער על סך 3.4 מיליון ₪ לבין טענת המשטרה בסך 19,000 ₪ העלו סוגיות ראייתיות, והביאו את בית המשפט להעריך את השווי כ-500,000 ₪, שעלה מאוחר יותר ל-700,000 ₪. בית המשפט הכיר בנזק ראייתי שנגרם כתוצאה מכשלי המשטרה בתיעוד. כמו כן, בית המשפט דן במשמעות המשפטית של מי מחזיק בבעלות החוקית בנכסים שנתפסו, כאשר נטל ההוכחה על המשטרה לקבוע שהם שייכים לצד שלישי. בית המשפט הגיע למסקנה כי המשטרה לא הצליחה להוכיח בעלות של צד שלישי, ולכן המערערת זכאית לפיצויים. תביעות נוספות בגין אובדן הכנסה נדחו מחוסר ראיות מספיקות. בסופו של דבר, הורה בית המשפט למשטרה לפצות את המערער בסכום של 700,000 ₪ בגין הנכסים שנתפסו מבלי לפסוק פיצויים עונשיים, שכן לא הוכח זדון מצד המשטרה. החלטה זו המחישה את השילוב המורכב בין עמימות עובדתית, אי ספיקה ראייתית ועקרונות משפטיים של זכויות בעלות וחזקה.