ת"פ 411/02

תקציר

הנאשמים, סאלם, באסם וסאמר, הואשמו ברצח בכוונה תחילה, חבלה חמורה והצתה. עד התביעה המרכזי, לחלוח, טען כי הוא עד ראייה לרצח וזיהה את סאלם ובאסם כיורים. ההגנה טענה כי עדותו של לחלו מלאה סתירות ואין להסתמך עליה לצורך הרשעה פלילית. עם זאת, בית המשפט מצא כי דבריו של לחלו בחקירתו במשטרה היו מפורטים והגיוניים, וזיהויו את היורים נתמך בראיות אחרות. ואכן, בית המשפט השתכנע כי לחלו היה עד ראייה לרצח. עוד נקבע כי טענות האליבי של הנאשמים היו שקריות, כפי שעולה מרישומי הטלפון ומעדויות העדים. סאלם ובאסם נמצאו בזירת הרצח ונראו נמלטים לאחר מכן. יתר על כן, בית המשפט מצא כי התנהגותם בחקירות ושקריהם הברורים מעידים על מודעות לאשמה. בית המשפט הגיע למסקנה כי סאלם ובאסם אשמים ברצח בכוונה תחילה ובהצתה מעבר לכל ספק סביר. עם זאת, סאמר זוכה מכל האישומים למעט סיוע לאחר מעשה, שכן רוב השופטים סברו כי סייע לסאלם ולבאסם להימלט. השופטים הדגישו כי ראיות נסיבתיות, כאשר הן נבחנות לעומק, יכולות להוביל להרשעה אם הן מצביעות באופן חד משמעי על אשמתו של הנאשם.