ע"א 439/89

תקציר

פסק דינו של בית המשפט העליון מתייחס לפרשנות חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים ובפרט לשאלה האם החלטה הדוחה תביעה לתגמולי נפגעי עבודה נופלת בגדר החוק. המקרה שלפנינו עניינו של משיב שנשללו ממנו פיצויי פגיעה על ידי המוסד לביטוח לאומי ולאחר מכן על ידי בית הדין האזורי לעבודה, בשתי הפעמים בנימוק שמחלתו לא נגרמה כתוצאה מתאונת עבודה. השאלה היא האם החלטת בית הדין לעבודה מהווה קביעה של דרגת הנכות, כהגדרתה בחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, ולכן היא מחייבת. פסק דינו של השופט גולדברג קובע כי החלטת בית הדין לעבודה אינה מחייבת, שכן היא נעדרת סמכות לדון במידת הנכות ופוסקת רק באשר לקשר הסיבתי בין הפגיעה לתאונה. כמו כן, קביעת הנכות מתקבלת על ידי ועדות רפואיות, וניתן לערער על החלטותיהן רק בעילות משפטיות. בנוסף, מאחר שהזכות לדמי פגיעה היא זמנית ואינה מחייבת קביעת דרגת נכות, אין ליתן משקל לקביעה הנלווית במקרה זה מעבר להיקף ההליך. פסק דינו של השופט גולדברג מקביל לעקרון השתק החברה ומדגיש את זמניותן של החלטות בעניין פיצויי פגיעה. השופט לוין והשופט ברק מסכימים עם חוות דעתו של השופט גולדברג, תוך התמקדות בזמניות ההחלטה ובהיקפה המצומצם. משכך, הערעור נדחה, ועל המבקש לשלם למשיב 4,000 ₪ שכר טרחת עורך דין.