בג"צ 10907/04

תקציר

פסק דין זה עוסק בסוגיות השיפוטיות והפרוצדורליות סביב עתירה נגד החלטת רשות מקומית להקצות קרקע לאגודה דתית לתקופה של 25 שנה. המשיבים טענו כי המקרה מצוי בגדר סמכותו של בית המשפט לעניינים מנהליים משום שההחלטה ערערה בעיקר על פעולה של רשות מקומית שלא טעונה אישור שרים, להבדיל מהסכם ההקצאה שהתקיים לאחר מכן. בית המשפט דחה טענה זו, תוך שהוא מתייחס לצורך באישורו של שר הפנים להקצאות כאלה, ובכך העמיד אותה בסמכותו של בג"ץ. בנוסף, טענו העותרים לשיהוי בהגשת העתירה, אך בית המשפט לא מצא שיהוי סובייקטיבי, שכן העותרים ערערו באופן פעיל על ההחלטה בערוצים שונים מאז הודעתה. בית המשפט התייחס גם לטענות בדבר הליך לא תקין והיעדר ראיות מספיקות בהחלטת ההקצאה, ובסופו של דבר דחה טענות אלה לאחר שניתח את ההנחיות המנהליות ואת עמידת הרשות בהן, לרבות התחשבות בצרכים מקומיים, התייעצות עם גורמים מקצועיים רלוונטיים ובחינת התנגדויות. יתר על כן, היעדר חוות דעת משפטית במועד מהיועץ המשפטי של העירייה תוקן על ידי חוות דעת כתובה מאוחרת יותר ובחינה מחודשת של החלטת מועצת העירייה, תוך עמידה בדרישות החוק והנוהל. בית המשפט בחן גם את הליך האישור על ידי מנכ"ל משרד הפנים, ולא מצא ראיות לכך שהאישור התבסס על היבטים טכניים בלבד, ובכך נתן תוקף להחלטת הרשות. לבסוף, בית המשפט בחן טענות לפיהן החלטת ההקצאה כרוכה בשיקולים זרים ומהווה הגבלה בלתי סבירה על זכויות התושבים החילונים, ובפרט על זכותם לחופש מדת. בית המשפט הגיע למסקנה כי הליך ההקצאה היה סביר ומידתי, תוך כיבוד זכויות הציבור הדתי והתושבים החילונים, בהתאם לערכים דמוקרטיים ולעקרונות פלורליזם. משכך, העתירה נדחתה ונפסקו הוצאות לעמותה ולשר הפנים.