ת"א 807/03

תקציר

המחלוקת היא על פרשנות חוזה לרכישה ומכירה של נכס בין התובעים לבין המשביר לצרכן. התובעים טוענים כי המשביר לצרכן לא עמדה בהתחייבויותיה על פי החוזה ודורשים ממנה לשלם את דמי היוון החכירה ואת דמי ההסכמה למינהל מקרקעי ישראל. המשביר, לעומת זאת, טוענת כי התובעים לא שילמו את מלוא מחיר הרכישה. השופט פותח ומציין כי החוזה אינו מפרט מי אחראי לשכר הטרחה המדובר וכי שני הצדדים תיקנו את החוזה לאחר חתימתו אך לא ביצעו בו שינויים נוספים. אינדיקציות חיצוניות, כמו פרוטוקול פגישה בין הצדדים, מצביעות על כך שהמשביר היה אחראי לשכר הטרחה. השופט גם סבור כי סביר שהמשביר יסכים לכך, שכן התובעים רכשו זכויות פחותות ממה שהוסכם במקור. זאת ועוד, הגיון העסקה ותכליתו הכלכלית של החוזה תומכים בפרשנותם של התובעים. השופטת דוחה גם את טענות המשביר לצרכן לפיהן נציגיו באסיפה נעדרו סמכות להתחייב לחברה או כי חובת התובעים לשלם את יתרת מחיר הרכישה הייתה תלויה בהעברת מכסת חשמל. לדברי השופטת, גרסת התובעים לאירועים אמינה יותר, והם אינם נדרשים לשלם את מלוא מחיר הרכישה עד שהמשביר ישלם את שכר הטרחה המדובר. עם זאת, השופטת מקבלת את חישוב המשביר לצרכן לגבי יתרת מחיר הרכישה, העומד על 70,468 שקל נכון לדצמבר 1990. עוד קובע השופט כי חובת המשביר לתשלום האגרות למינהל מקרקעי ישראל כוללת את חוב דמי החכירה השנתי שנצבר מאז אפריל 1989, דמי היוון בגין החכירה עד אפריל 2038 ודמי ההסכמה. התובעים נדרשים לשלם להמשביר לצרכן את יתרת מחיר הרכישה בסך 394,037 שקל, ושני הצדדים נדרשים למנות נאמנים משותפים שינהלו את תשלום האגרות למינהל מקרקעי ישראל ואת העברת הזכויות בנכס לתובעים. הנאמנים יטפלו גם בגביית היתרות הנותרות מכל אחד מהצדדים. עוד מציינת השופטת כי לא יינתן צו להוצאות בשל השיהוי הרב בהגשת התביעה והעובדה ששני הצדדים לא עמדו בהתחייבויותיהם במועד. לבסוף, להמשביר ניתנים 30 יום להודיע לבית המשפט אם ברצונה להמשיך בהליכים נגד צד שלישי; אחרת, הודעת הצד השלישי תיחשב כוויתור.