בג"צ 508/83

תקציר

פסק הדין דן בתוקפן של שתי תקנות מכוח חוק רישוי שירותי תעופה, קרי תקנות 15 ו-16(ה), שהותקנו על ידי שר התחבורה לניהול טיסות שכר לישראל וממנה. תקנה 15 אוסרת על ערבוב משתתפים בטיסות שכר שנקודת המוצא שלהם היא בתוך ישראל עם משתתפים שמוצאם מחוץ לישראל, ואילו תקנה 16(ה) קובעת הסדר מיוחד לטיסות אל שדה התעופה עטרות וממנו בירושלים. העותרות, שתי חברות טיסות שכר, טענו כי תקנות אלה אינן סבירות וחורגות מסמכותו של שר התחבורה. עוד טענו כי השר ייצג שלא כדין את האינטרסים של אל על, המוביל הארצי, בשל ניגוד עניינים, ולא פעל בהתאם להליכים מנהליים תקינים. בנוסף, טענה אחת העותרות כי השר הפר הבטחה שניתנה להם בנוגע ליכולתם להפעיל טיסות שכר מנתב"ג. בג"ץ קבע כי התקנות הותקנו באופן סביר במסגרת הסמכות שהוענקה לשר התחבורה. בית המשפט הדגיש כי היסוד הנורמטיבי, ולא העובדתי, מגדיר תקנה חקיקתית, ומשכך קביעת השר את נתיבי הטיסה של אל על לא היוותה האצלה שלא כדין של סמכות חקיקה. יתר על כן, בית המשפט לא מצא פגמים פרוצדורליים בהליך החקיקה וראה בניגוד העניינים של השר היבט מצער אך בלתי נמנע של תפקידו. השופט ברק קבע כי התקנות מאזנות באופן סביר בין האינטרסים המתחרים של חברות טיסות שכר לבין חברות תעופה סדירות כמו אל על. ההסדר המיוחד לנמל התעופה עטרות, אף שהיה מלאכותי, נחשב סביר גם בהתחשב בשיקולים המדיניים והכלכליים. בית המשפט דחה גם את טענת העותרת המבוססת על הבטחות, וקבע כי השר לא הפר התחייבויות כלשהן. משכך, נדחו העתירות שערערו על תוקפן של תקנות 15 ו-16(ה). כל אחד מהעותרים חויב לשאת בהוצאות שר התחבורה ומינהל התעופה האזרחית, וכן בהוצאות אל על וגורמים משיבים נוספים.