בג"צ 7075/04

תקציר

פסק הדין דוחה את העתירה שהוגשה נגד המשיב, שהוא בעלה של העותרת, ושני בתי דין רבניים בישראל. העתירה נועדה לערער על צווי בית המשפט שעיכבו את יציאתו של העותר מישראל. בני הזוג, אזרחי גרמניה, נישאו בישראל בשנת 1974 וחיו בה יחד מספר שנים לפני שנפרדו. בעת הדיון, האישה התגוררה בארה"ב, בעוד הגבר חזר לישראל ויצר מערכת יחסים חדשה. בתי הדין הרבניים הורו לעותרת לקבל גט מבעלה, ועל כך ערערה בטענה לחוסר סמכות שיפוט שכן אין לה קשר לישראל. עם זאת, השופטים שבעי רצון מכך שלבית הדין יש סמכות לדון בתיק בשל הקשרים החזקים בין הצדדים לישראל. אלה כוללים את נישואיהם ומגוריהם המשותפים בישראל, רכושה של העותרת בארץ וגידול ילדיהם שם. השופטים מציינים כי הזכות לחופש תנועה אינה מוחלטת וניתן להגבילה. הם מדגישים כי העותרת מחזיקה במפתח לשינוי מצבה וממליצים לשני הצדדים להגיע להסדר מוסכם. השופטת נאור מוסיפה כי יש לפרש את המונח "תושב" באופן תכליתי, במיוחד בעולם הדינמי של ימינו. לטענתה, די בזיקתה של העותרת לישראל – נישואין, רכוש וגידול ילדים – כדי לבסס תושבות. לפיכך, לבתי הדין הרבניים יש סמכות במקרה זה. השופטת פרוקצ'יה מצטרפת לחוות דעתם של השופטים רובינשטיין ונאור.