רע"א 684/11

תקציר

פסק הדין דן בפרשנותו של סעיף 167(ב) לפקודת מס הכנסה, המתייחס לסמכותן של רשויות המס להעריך ניכויים למרות קיומה של שומה סופית על ידי מקבל ההכנסה. בית הדין מסכים עם עמדת הערכאה הנמוכה יותר, לפיה התנאי לאי הכללת הכנסה בשומה או בצו מתקיים כאשר שומת העובד מתייחסת לעצם קיומה של ההכנסה, גם אם סכומה לא צוין. זאת משום שלרשויות המס הייתה הזדמנות לבחון את השומה ולא עשו כן, ולכן עקרון סופיות השומה גובר. פסק הדין דן גם בשאלת אחריותו של המשיב, שהוא המשפה של החברה המבקשת, לתוצאת הסכם פשרה שנחתם בין החברה לרשויות המס. המשיב טען כי החברה טעתה או התרשלה בחתימת ההסכם. עם זאת, בית המשפט מוצא כי המשיב היה מעורב בהסכם ונתן את הסכמתו, ועל כן עליו לשאת בחלק מהאחריות. בית המשפט מחלק את האחריות לתוצאה שווה בשווה בין שני הצדדים, במיוחד בהתחשב בנסיבות המיוחדות של המקרה. השופט עמית מציע ניתוח נוסף של הסוגיה לפי סעיף 4 לחוק עשיית עשרה, תשל"ט-1979 ומסכים עם התוצאה הסופית.