ה"פ 177223/98

תקציר

התיק בבית המשפט סובב סביב חברה פרטית ששכרה נכס של מפעל בחולון וערערה על הארנונה שגובה הרשות המקומית. מדידה שנערכה בשנת 1996 העלתה כי החברה שילמה מסים עבור שטח גדול יותר ממה שהיא תפסה בפועל. החברה טענה כי המסים שגבתה העירייה מופרזים ויש להחזירם. עם זאת, העירייה טענה כי באחריות הנישום למדוד ולוודא את נכונות החיובים וכי עקרון "סופיות השומה" מונע כל החזר. על בית המשפט היה לאזן בין אינטרס ההשבה לבין עקרון סופיות שומת המס והאינטרס הציבורי בגביית מס במועד. בסופו של דבר, בית המשפט צידד בחברה, וקבע כי הארנונה אכן נגבתה יתר על המידה. ההחלטה התבססה על פסיקות קודמות שהורו על החזר ארנונה ששולמה ביתר עקב רשלנות מצד הרשות. בית המשפט התייחס גם למספר טענות סף שהעלתה העירייה, ובהן אי תקינות התביעה ותקופת ההתיישנות. נפסק כי התביעה הוגשה כדין וכי יש להגביל את תקופת ההתיישנות לשבע שנים מיום גילוי הטעות בשנת 1996. השופט הסכים עם טענת החברה כי אדם סביר לא היה מאמת באופן עצמאי כל דרישה של הרשויות. זאת ועוד, טענת השיהוי לא חלה במקרה דנן משום שהיא התבססה על חוק העושר, המקנה זכות מהותית להשבה (השבה). בעקבות זאת הורה בית המשפט לעירייה ליתן את הסעד ההצהרתי המבוקש ולפצות את הוצאות החברה, בסך 4,185 ש"ח כפיצוי בגין המיסים המופרזים ששולמו. פסק דין זה ביסס את הזכות לפרשנות מרחיבה של שיפוי מס, תוך חיזוק עקרון ההגינות ביחסי אזרח-רשות.