ת"א 22341-09-10

תקציר

התובע, יהלומן, תבע את הבנק הבינלאומי ואת אחד מעובדיו בגין הונאה, לאחר שהפסיד כחצי מיליון דולר בעסקת יהלומים. התובע טען כי טרם ההתקשרות בעסקה, הבנק הציג מצג שווא לגבי איתנותו הפיננסית של הרוכש, וגרם לו להאמין כי הרוכש ראוי לאשראי. עוד טען התובע כי הבנק ידע שהרוכש נמצא במצב כלכלי קשה, אך עודד את היהלומנים, לרבות התובעת, להתנהל מול הרוכש כדי שהבנק יוכל להמיר את האשראי שהעמיד לרוכש לאשראי ספקים. הדבר ימזער את הפסדי הבנק וימקסם את הפסדיהם של היהלומנים, לרבות התובע. הנתבעים טענו כי יש לדחות את התביעה משום שהוגשה שנים לאחר האירועים הנדונים ולכן התיישנה על הסף, ומשום שמצג השווא הנטען לא היה בכתב כנדרש בחוק. עוד טענו כי השיחה הנטענת על ידי התובע מעולם לא התקיימה, וכי גם אם כן, המידע שנמסר היה נכון. בית המשפט פסק לטובת התובע. בית המשפט קבע כי התביעה אינה חסומה על פי חוק משום שהתובע לא ידע בפועל על העובדות המקימות את עילת התביעה עד לסיום תביעה קודמת נגד אותם נתבעים – שהוגשה על ידי יהלומנים אחרים שהפסידו גם הם כספים – בפברואר 2009. למרות שהתובע ידע על התביעה האחרת, הוא האמין באופן סביר להסברי הבנק לקריסת הרוכש, ורק פסק הדין של התביעה הקודמת שכנע אותו כי התנהלות הבנק לקויה. עוד קבע בית המשפט כי דרישת הכתב לתביעות תרמית אינה חלה משום שהוראת פקודת הנזיקין המחייבת ייצוג בכתב אינה עולה בקנה אחד עם חוקים אחרים ועם תפיסת המחוקק הישראלי. יתר על כן, השיחה המדוברת אכן התקיימה, והבנק מסר מידע כוזב לגבי מצבו הפיננסי של הרוכש. כוונת הבנק הייתה שהתובע יסתמך על מידע מוטעה זה ויתקשר בעסקה עם הרוכש. כתוצאה ממצג השווא של הבנק נגרם לתובע הפסד של כחצי מיליון דולר. בית המשפט הורה לנתבעים לפצות את התובע בגין נזקיו, שיחושבו על סמך פסק דין קודם במקרה דומה, ופסק לתובע 300,000 ₪ הוצאות משפט.