ע"א 474/83

תקציר

במקרה מורכב זה התייחס בית המשפט העליון לסוגיות הנוגעות לפיצוי בגין קרקעות שהופקעו לצרכי ציבור. המשיבים רכשו קרקע שיועדה בתחילה לבנייה אך בהמשך שונה ייעודה כשטח ציבורי פתוח המיועד להפקעה מכוח תכנית בניין עיר חדשה. התנגדותם לשינוי הייעוד נדחתה, מה שגרם להם לתבוע פיצויים לפי סעיף 197(א) לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965. הם טענו כי יישום התוכנית הוריד את ערך אדמותיהם. בית המשפט המחוזי הגדיל תחילה את שכרם, מה שהוביל לערעור ולערעור נגדי לבית המשפט העליון. שאלות הליבה היו האם יש לאפשר פיצוי כאשר קרקע מיועדת להפקעה עתידית והאם יש לנכות 40% מהפיצויים לפי כללי ההפקעה. בית המשפט העליון אישר את החלטת בית המשפט המחוזי, בקובעו כי שינוי ייעוד הקרקע, המוריד מערכם של נכסים, יכול לזכות את הבעלים בפיצוי בשני שלבים: פעם אחת בגין שינוי הייעוד עצמו ופעם נוספת בגין ההפקעה כאשר היא מתרחשת. השופט שמגר הדגיש כי הפיצוי צריך להתבסס על שווי הקרקע לפני ואחרי שינוי הייעוד, ולא על השבחות פוטנציאליות לקרקע שכנה. בנוסף, הובהר בפסק הדין כי יכולתה של רשות מקומית להפקיע קרקע ללא פיצוי חלה דווקא בשלב ההפקעה ולא בשלב שינוי הייעוד. בית המשפט הגיע למסקנה כי הרשות המקומית לא פעלה בהתאם להליכי ההפקעה, ולכן ניכוי 40% מהפיצויים בשלב התכנון לא היה מוצדק. פסק הדין מדגיש את ההגנה על זכויות הקניין הפרטי, מחייב סמכות חקיקתית ברורה להפחית את הפיצוי ולהבטיח כי הדרישות הפרוצדורליות נשמרות בקפדנות לפני שלילת רכושם של הבעלים ללא פיצוי הוגן. כתוצאה מכך, הן הערעור והן הערעור שכנגד נדחו.