תת"ע 1591-06-20

תקציר

הדיון נסוב סביב פרשנותם של סעיפים מסוימים בחוק סדר הדין הפלילי הנוגעים לתקופת ההתיישנות בעבירות תעבורה. באופן ספציפי, הסעיפים המדוברים עוסקים במסגרת הזמן שבה על התביעה לפעול להגשת כתב אישום נגד אדם החשוד בביצוע עבירה שתועדה על ידי מצלמה או שוטר. הסנגור טען כי הסעיפים החלים על תיק זה הם 225א(א1) ו-225א(א2), הקובעים כי יש להגיש כתב אישום בתוך שנתיים מיום ביצוע העבירה אם הוא מתועד על ידי מצלמה או שוטר. העבירה המדוברת התרחשה באפריל 2018, ולנאשם הנוכחי הוגש כתב אישום רק בספטמבר 2020, שהוא מחוץ למגבלת השנתיים. התביעה טענה מנגד כי חל סעיף 239(א) יחד עם סעיף 9 לפקודת מס הכנסה, הקובע תקופת התיישנות של חמש שנים על עבירות מסוימות, ובלבד שהעבריין זומן לחקירה או נשלחה לו הודעה על העבירה בתוך שנה מביצועה. בית המשפט בחן שני פסקי דין קודמים שפירשו את הסעיפים הרלוונטיים. בשני פסקי הדין הודגש כי הוראות הראיות הקבילות והגבלת הזמן חלות רק על תמונות שצולמו על ידי שוטרים או מצלמות אוטומטיות, ולא על תמונות שצולמו על ידי "שומרי דרכים". מאחר שהתצלום במקרה זה לא צולם באופן אוטומטי או על ידי שוטר, ההוראות שצוינו על ידי התביעה אינן חלות, והעבירה חסומה על פי חוק. זאת ועוד, בית המשפט הדגיש את הקשיים העומדים בפני נאשמים במקרים מסוג זה, בהם לא היה מפגש בין הנהג לשוטרים, ומשכך, החלטת המחוקק לקבוע מגבלה של שנתיים יוצרת מצב הוגן יותר. לפיכך, כתב האישום נגד הנאשם נמחק, בשל אי עמידת התביעה במגבלות הזמן הקבועות בחוק להגשת כתב האישום.