ע"נ 58518-10-20

תקציר

הערעור מתייחס לתביעה שהגיש חייל משוחרר ששירת בצה"ל בשנת 1969 כמכונאי. המערער טען כי נפצע פעמיים במהלך שירותו, פעם אחת בשנת 1970 ופעם נוספת בשנת 1975, וכי יש להכיר בפציעותיו כקשורות לשירות, תוך ציון פגיעה בגבו. המשיב, ככל הנראה משרד הביטחון או גוף הקשור אליו, דחה תחילה את טענת המערער. על החלטה זו הוגש ערעור לבית המשפט, שהסתיים בהכרה בפגיעה בעמוד השדרה הגבי ובבדיקה של ועדה רפואית הנוגעת לחוליות D11-D12. הוועדה קבעה נכות הקשורה לשבר D12. בהמשך לכך, הגיש המערער תביעה בגין החמרה, אשר נדחתה מאחר שהוועדה הרפואית לא מצאה קשר בין הנכות המוכרת לבין עמוד השדרה הצווארי או המותני. גם ערעוריו הבאים של המערער נדחו. המשיב הסכים לבחון מסמכים רפואיים חדשים כ"ראיות חדשות" בדבר קשר סיבתי אפשרי בין הפגיעה משנת 1970 לבין מצבו של המערער בעמוד השדרה הצווארי. עם זאת, החלטת המשיב, שהתבססה על חוות דעת מומחה, קבעה כי לא הוכח קשר סיבתי בין הפגיעות לבין בעיות עמוד השדרה הצווארי של המערער. המערערת ערערה על החלטה זו, ובית המשפט, לאחר שמינה מומחה לוועדה, אישר את פסק דינו של המשיב. בית המשפט לא מצא סיבה לסטות מחוות דעת המומחה שניתנה מטעם הוועדה, אשר קבעה כי אין קשר סיבתי בין פגיעות השירות של המערער לבין תחלואה בעמוד השדרה הצווארי שלו. לחוות דעת המומחה היה משקל רב יותר מאלו שהגישו הצדדים, והימנעותו של המערער מחקירתו הנגדית של המומחה לא גילתה פגמים נסתרים בקביעה. בית המשפט הדגיש כי נטל ההוכחה מוטל על המערער לבסס קשר סיבתי בין שירותו לבין נזקיו, שלא התקיים, במיוחד בהתחשב במסקנת המומחה. לפיכך נדחה הערעור, אם כי בית המשפט ויתר על חבות המערערת בהוצאות המשיב, בהתחשב באופיו הממושך של ההליך. ההחלטה התקבלה ללא נוכחות הצדדים, וניתן להגיש ערעור בתוך 60 יום לבית המשפט המחוזי.