בש"פ 92/00

תקציר

בית המשפט העליון קבע את סמכותו של בית משפט להורות על הערכה פסיכיאטרית של חשוד במעצר. על פי חוק סדר הדין הפלילי, יש לשחרר עצור בתום חקירתו, אלא אם כן בכוונת בית המשפט להעמידו לדין. בית המשפט קבע כי בדיקה נפשית היא חלק מהליך החקירה ויש בה כדי להצדיק הארכת מעצר, שכן היא חיונית לצורך ההחלטה אם להעמיד לדין. עם זאת, הצורך בבדיקה נפשית בלבד אינו מהווה עילה למעצר או להמשך המעצר. פסק הדין הבחין בין סוגים שונים של בדיקות פסיכיאטריות על פי חומרתן, כאשר אשפוז כפוי הוא החמור ביותר. בית המשפט פירש את חוק טיפול בחולי נפש וקבע כי הוא מסמיך את בתי המשפט רק להורות על הערכה פסיכיאטרית של עצור כדי לקבוע את נאותות מקום מעצרו, ולא כדי להעריך את מצבו הנפשי לצורך החלטות התביעה. לגבי חשודים, החוק מסמיך רק הערכות שאינן אשפוז כדי לקבוע את כשירותם לעמוד לדין. בית המשפט נימק זאת בכך ששתיקת המחוקק ביחס לסוגים אחרים של שומות מצביעה על היעדר סמכות להורות עליהן. איזון זה מגן על זכויותיהם וכבודם של חשודים תוך הבטחת קיומו של מידע מספיק בידי התביעה כדי להחליט על הגשת כתב אישום. לבסוף, הדגיש בית המשפט כי הסמכויות להורות על הערכת מצב שונות בין חשודים לנאשמים, עם סמכויות נרחבות יותר לאלה האחרונים בשל השלב המתקדם של ההליך המשפטי.