ע"א 748/89

תקציר

במקרה הנדון, הסוגיה העיקרית בה התייחס בית המשפט העליון הייתה כיצד חלה תקופת ההתיישנות כאשר תובע מבקש לצרף נתבע חדש לתביעה משפטית מתנהלת. תרחיש זה הסתבך במיוחד בשל העובדה שההחלטה לאפשר את התיקון והגשת כתב התביעה המתוקן בעקבותיו התרחשו לאחר תום תקופת ההתיישנות הסטטוטורית. בית המשפט התווה הליך בן שלושה שלבים לצירוף צד לפי תקנות סדר הדין האזרחי: הגשת הבקשה, החלטת בית המשפט להתיר והגשת התביעה המתוקנת. למרות הדחייה הראשונית בשל תקופת ההתיישנות על ידי בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו, בית המשפט העליון פסק בסופו של דבר לטובת המערערים תוך הפניה לתקנה 26(ב), הרואה את ההליכים בעניינו של הנתבע החדש כמתחילים עם הגשת התביעה המתוקנת. בהתחשב בכך שהבקשה המקורית לתיקון הוגשה בטרם חלפה תקופת ההתיישנות, קבע בית המשפט העליון כי יש לייחס את מועד הגשת התביעה לבקשה מקורית זו. משכך, התקבל הערעור בערעור אזרחי מס' 748/89, שהפך את החלטת הערכאה הנמוכה לדחות את התביעה מחמת התיישנות, ופסק למערערים שכר טרחת עורך דין. לעומת זאת, ערעורים אחרים במקרים קשורים נדחו, ואישרו את פרשנותו של בית המשפט הנמוך יותר להוראות החוק במקרים אלה. פסק הדין הבהיר את פרשנות התקנות הפרוצדורליות ביחס לדיני ההתיישנות, והדגיש כי הכוונה להתדיין ועיתוי ההגשה הפרוצדורלית יכולים למעשה להשהות את הספירה לאחור של תקופת ההתיישנות, ובכך לשמר את טענות התובע כנגד נתבעים חדשים שנוספו.