עמ"נ 48068-05-18

תקציר

הערעור מערער על החלטת ועדת הערר לארנונה לבטל את הארנונה שהוטלה על שני אזורים בנכסי המערערים: שטח מתחת לסוכה, ושטח מתחת לסככת חניה. ועדת הערר קבעה כי שטחים אלה אינם חלק מ"שטח דירה ו/או נכס המשמש למגורים", כהגדרתו בסעיף 1.4.1 לצו הארנונה, ועל כן יש לבטל את הארנונה המוטלת עליהם. הטענה העיקרית שהועלתה על ידי המערערים, המועצה המקומית והממונה על הארנונה, היא כי ועדת הערר שגתה בפרשנות ההגדרה הרלוונטית בצו הארנונה. לטענתם, השטחים שבמחלוקת היו צריכים להיכלל בהגדרה ולכן היה מקום לקיים את הארנונה המוטלת עליהם. חלקה הראשון של ההגדרה בסעיף 1.4.1 לצו הארנונה קובע כי שטח דירה ו/או נכס למגורים כולל "כל שטח בתוך יחידת הבניה". המערערים טוענים כי הגדרה זו כוללת את השטחים שבמחלוקת, שלטענתם הם חלק מ"יחידת הבנייה". בית המשפט פסק לטובת המשיבים וקבע כי יש לקיים את החלטת ועדת הערר. ראשית, בית המשפט קבע כי לוועדת הערר סמכות לדון בערעורים בשאלות של דין ועובדה ולכן לא חרגה מסמכותה בהכרעה בערעור שבפניה. בהתייחסו לפרשנותו של צו הארנונה, מצא בית המשפט כי ההגדרה בסעיף 1.4.1 אינה תומכת בעמדת המערערים. בית המשפט הסכים עם ועדת הערר כי המשמעות הרגילה של הביטוי "כל שטח בתוך יחידת הבניין" מתייחסת לשטח שבתוך הבניין. בית המשפט הסביר כי התייחסות ההגדרה ל"קירות חוץ ופנים" ו"מרפסות" תומכת בפרשנות פשוטה זו, המגבילה את ההגדרה לשטח בתוך המבנה. כמו כן, בית המשפט ציין כי הוראות אחרות בצו הארנונה התייחסו במפורש לחניונים ולסככות, דבר המצביע על כך שאלה לא נועדו להיכלל בסעיף 1.4.1. בית המשפט הדגיש את עקרון החוקיות המינהלית, המחייב בסיס משפטי ברור להטלת מסים. מאחר שההגדרה הרלוונטית בצו הארנונה לא כללה במפורש את האזורים שבמחלוקת, הגיע בית המשפט למסקנה כי אין לחייב שטחים אלה בארנונה. לבסוף, דחה בית המשפט את טענתם החלופית של המערערים כי יש לחייב את שטחי המחלוקת במס לפי סעיף 1.7 לצו הארנונה, שכן סעיף זה חל על מבנים אך לא על נכסי מגורים.