ת"פ 51356-11-11

תקציר

פסק הדין דן בשלושה אישומים שהוגשו נגד שני נאשמים בגין עבירות על דיני העבודה בישראל. האישום הראשון הוא נגד הנתבעת מס' 1 בגין אי תשלום שעות נוספות למספר עובדים בחודשים יוני-אוגוסט 2010, ונגד הנתבעת מס' 2 בגין אי פיקוח על תשלום השעות הנוספות כמנהלת. בית הדין מצא כי הנתבעת מס' 1 לא שילמה לעובדים גמול שעות נוספות כנדרש בחוק, בהתבסס על דוחות הנוכחות ותלושי השכר שהוכנו על ידי החברה. עם זאת, השופט לא השתכנע כי הנאשם מס' 2 הפר את חובת הפיקוח שלו ולכן זיכה אותו מאשמה זו. האישום השני מתייחס להפרשה של תלושי שכר שאינם תואמים את חוק הגנת שכר ותוספות. החוק מחייב כי תלושי השכר יבחינו בין תשלום עבור שעות רגילות לבין עבודה בשעות נוספות. מאחר שבית המשפט מצא כי הנתבעת מס' 1 לא שילמה שעות נוספות, והדבר לא בא לידי ביטוי בתלושי השכר, הן נחשבו בלתי חוקיות. השופט הרשיע את הנאשם מס' 1 בעבירה זו, אך זיכה את נאשם מס' 2, מאחר שלא היה אחראי לתשלומים ולדיווחים. האישום השלישי הוא נגד הנתבעת מס' 1 בגין אי מתן הודעה בכתב לעובדים על תנאי עבודתם בתוך 30 יום מיום תחילת העסקתם, כנדרש בחוק הודעה מוקדמת לעובד. בית המשפט הרשיע את הנאשם מס' 1 בעבירה זו, שכן הנאשם לא הציג כל ראיה לכך שהטפסים נמסרו במועדם, והמנהל הודה כי לא היה מודע לחובה לפני בדיקה. סיכומו של דבר, נאשם מס' 1 הורשע בכל שלושת האישומים, ואילו נאשם מס' 2 זוכה בשני האישומים שיוחסו לו. פסק הדין מסתיים בהזמנה של שני הנאשמים להציג טיעונים מקלים לפני מתן גזר הדין ב-19 באפריל 2015.