ו"ע 564/05

תקציר

פסק הדין דן בערעוריהם של ניצולי שואה המבקשים להכיר באוסטאופורוזיס שלהם כנגרם כתוצאה מאירועי השואה, ולכן זכאים לפיצוי על פי החוק הגרמני. בית המשפט איחד את כל הערעורים בשל אופיים הדומה ונתן פסק דין אחד. הדיון מתמקד בקשר הסיבתי בין אירועי השואה לבין התפתחות אוסטאופורוזיס בשלב מאוחר יותר בחיים. פסק הדין מכיר בכך שלאוסטאופורוזיס יש גורמים גנטיים וסביבתיים כאחד, כאשר התזונה משחקת תפקיד עד לגיל שבו צפיפות העצם מקסימלית. על פי תקני ארגון הבריאות העולמי, אוסטאופורוזיס מאובחנת אם צפיפות העצם היא יותר מ -2.5 סטיות תקן מתחת לממוצע של אוכלוסייה בת 20-40. המערערים נחלקים לארבע קבוצות. הקבוצה הראשונה כוללת את הסובלים ללא עוררין מאוסטיאופורוזיס, כאשר השאלה היא באיזו מידה היא מיוחסת לשואה. בית המשפט מחליט כי שליש מהנכות עקב אוסטאופורוזיס תוכר כתוצאה מרדיפה, שכן הראיות מראות כי גורמים תורשתיים וזקנה כללית הם הגורמים העיקריים. הקבוצה השנייה כוללת את אלה שסבלו מאוסטיאופורוזיס אך נדחו על ידי המשיב בשל גילם בעת הרדיפה, כאשר המשיב טוען כי השלד מפותח במלואו לפני גיל זה. בית המשפט פוסק לטובת המערערים, תוך הכרה ברבע מהנכות של מי שהיו בשנות העשרים המוקדמות לחייהם בתקופת השואה. הקבוצה השלישית כוללת את אלה עם ערכי T מעל סף אוסטאופורוזיס, אך עדיין סובלים מהמצב. בית המשפט קובע כי שברים, גם מנפילות קלות, יכולים להעיד על אוסטאופורוזיס וכולל את המערערים בקבוצה הראשונה. הקבוצה הרביעית ברחה לרוסיה בתקופת השואה והמשיבה טענה כי תנאי חייהם לא השתנו באופן משמעותי. בית המשפט חולק על כך ופוסק כי יש להכיר באוסטאופורוזיס שלהם כתוצאה מהשואה, ולכלול אותם בקבוצה הראשונה. לסיכום, הערעורים מתקבלים באופן חלקי, תוך הכרה בחלק מנכות האוסטאופורוזיס כתוצאה מהשואה, תוך הכרה בכך שנסיבות פרטניות עשויות לזכות בשיעור גבוה יותר של הכרה. ההחלטה מפרטת גם את הדרישות והמשקלים הניתנים לגורמים שונים בקביעת היקף ההכרה.