ס"ע 4773-06-11

תקציר

התובע, תושב הרשות הפלסטינית, עבד אצל הנתבעת, בעלת קרקע חקלאית בפצאל שבבקעת הירדן במשך מספר שנים. המחלוקת בין הצדדים נסובה סביב מספר סוגיות מרכזיות: משך העסקתו של התובע, זהות מעסיקו של התובע, נסיבות סיום העסקתו והדין החל. בית הדין התייחס תחילה לסוגיית משך ההעסקה, ובחן את הראיות שהציגו הצדדים. בעוד התובעת טענה להעסקה רצופה משנת 2002 עד שנת 2009, הנתבעת טענה כי התובעת עבדה לעיתים רחוקות ולסירוגין. בית הדין קיבל את ראיות הנתבעת, אשר נתמכות בטופס 106, המפרט את חודשי העסקתה של התובעת, וקבע את חודשי העבודה הספציפיים. לאחר מכן, בית הדין בחן את זהות המעביד. בית המשפט קבע כי הנתבע היה מעסיקו של התובע, למרות טענותיו כי העסיק את התובעת באמצעות קבלן כוח אדם פלסטיני. בית הדין קבע כי התובע הועסק ישירות על ידי הנתבעת, תוך שהוא מצטט אישורי עבודה ורישומי נוכחות כראיה. בנוסף, בית הדין הסתמך על פסיקת בית הדין הארצי לעבודה, הקובעת כי משתמשים או קבלנים ראשיים אחראים להבטיח שעובדיהם לא ינוצלו ועליהם להבטיח את תשלום המשכורות, ובכך ביסס יחסי מעביד משותפים במקרה זה. כמו כן נדון הדין החל, כאשר הנתבע תומך בדין הירדני והתובע טוען לחוק הישראלי. בית המשפט, תוך שמירה על מבחן "הזיקה המרבית", קבע כי יש להחיל את הדין הישראלי, בהתבסס על גורמים כמו אזרחותו הישראלית של הנתבע, מיקום העבודה בשטח ישראל והשימוש בשפה העברית ובמטבע הישראלי במסמכי העסקה. בנוסף, ציין בית המשפט כי הנתבעת העסיקה עובדים זרים מתאילנד ושילמה להם בהתאם לחוק הישראלי, ולכן אין זה צודק להתייחס אחרת לעובדים פלסטינים. בית הדין דן גם בתחולה רטרואקטיבית של פסק דין בג"ץ גבעת זאב, וקבע כי יש לחול רטרואקטיבית, ובכך חיזק את תחולת הדין הישראלי לאורך כל תקופת ההעסקה. בהתייחסו לעניינים הקשורים לשכר, חישב בית הדין את שכר המינימום המגיע לתובע, תוך התחשבות בתעריפים השעתיים ובשעות העבודה בחודש. התובע היה זכאי להפרשי שכר מינימום בסך 27,023 ₪, בתוספת ריבית והצמדה החל מינואר 2008. תביעות התובעת לפיצויי פיטורים ולפיצוייה של הלנה נדחו מחוסר ראיות מספיקות. עם זאת, בית המשפט פסק לתובע 5,333 ₪ כפיצוי בגין אי ביצוע הפרשות פנסיוניות על ידי המעסיק, בצירוף ריבית והצמדה מינואר 2008. כמו כן חויבה הנתבעת לשלם לתובע 1,711 ₪ עבור פדיון הבראה ו-2,556 ₪ עבור פדיון חופשה, הן בריבית והן בהצמדה למדד מיולי 2009. לסיכום, חויבה הנתבעת לשלם לתובע סכומים אלו, וכן הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך 5,000 ₪. ההחלטה התקבלה בהיעדר הצדדים, עם אפשרות לערער בתוך 30 יום לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים. פסק דין זה, שניתן ביום 23.4.2013, קובע את אחריותה של הנתבעת למיצוי זכויות העבודה של התובעת על פי הדין הישראלי.