ק"ג 1330-04-23

תקציר

פסק הדין מקבל את הערעור ומכיר בזכאותו של המערער לקצבת שאירים מקרן המשיב. פסק הדין מתבסס על מערכת היחסים ארוכת הטווח בין המערער לבין המנוח, שהוקמה כמשק בית משותף, חרף היעדר חיים משותפים פיזיים לקראת סוף חייו של המנוח. בית המשפט הכיר בכך שהגדרת "אלמנת פנסיונר" בתקנות מחייבת קשר זוגי ומגורים משותפים לתקופה מסוימת. עם זאת, יש לבחון כל מקרה על פי נסיבותיו, תוך התחשבות בגורמים כגון משך הקשר, אופי הקשר (האם לבני הזוג נולדו ילדים משותפים או לא) והסיבות לשינויים כלשהם בהסדרי המגורים שלהם. במקרה זה, מעברו של המנוח לדיור מוגן יוחס לאילוצים חיצוניים – לחץ מצד בנו של המנוח – ולא הצביע על פרידה מרצון. יתר על כן, בית המשפט שקל את גילם המתקדם של המערער והמנוח, את אופי הקשר ביניהם כשותפות "פרק ב'" ואת קשר הנישואין המתמשך, למרות הקשיים הלוגיסטיים, כדי להגיע למסקנה כי לא הייתה פרידה. הסכם הממון בין המערערת לבין המנוח, אף שלא נחשף בתחילה, פורש גם בהקשר של מערכת היחסים ביניהם ונמצא כי אינו משקף פרידה. בנסיבות אלה, קבע בית המשפט כי המערערת זכאית לקצבת שאירים. הקרן חויבה לשלם למערער את ההטבות רטרואקטיבית למועד פטירת המנוח, בצירוף הוצאות ושכר טרחת עורך דין בגין ההתדיינות בשתי הערכאות, בסך 7,500 ₪.