ת"א 49045-12-16

תקציר

התביעה שהגישו התובעים, ספקי שירותי ניקיון, ביקשה לחייב את הנתבעים לפנות למשרד הביטחון בבקשה לתיקון התמורה ששולמה עבור שירותי ניקיון שניתנו במסגרת הסכם זיכיון, בעקבות שינויים בחוק שהגדילו את עלויות העבודה. הנתבעים, אשר שכרו את התובעים בקבלנות משנה למתן שירותי הניקיון, הסכימו לסעד המבוקש. עם זאת, בית המשפט לא מצא בסיס משפטי לחייב את משרד הביטחון להתאים את התמורה, ודחה את התביעה נגדם. ראשית, בית המשפט קבע כי התביעה נגד משרד הביטחון נעדרת מעמד, שכן התובעים לא היו צדדים ישירים להסכם הזיכיון. עם זאת, מאחר שהנתבעים הסכימו לתביעת התובעים ובהתחשב באופי ההליך, בחר בית המשפט לבחון לגופה של התביעה. משרד הביטחון טען כי סעיף שינוי החוק בהסכם הזיכיון פוטר אותם מכל חובה להתאים את התמורה. בית המשפט הסכים וציין כי מדובר בהסכם פרויקט PPP מתוחכם ומקיף, המתמחר את הסיכונים הכרוכים בשינויים בחוק. הסיכון לשינוי החוק הוטל על הזכיין, ובית המשפט לא ראה עילה להתערב בהסכם. זאת ועוד, בית המשפט מצא כי תוספת שנייה להסכם, שכללה סעיף ויתור על תביעות, חלה על נסיבות מקרה זה. אופיו הגורף של הסעיף, יחד עם הימנעותם של התובעים מלהביא ראיות התומכות בטענותיהם, הביאו את בית המשפט למסקנה כי כתב הוויתור כולל את הטענות הקשורות לשינוי הדין. טענות התובעים כי מדובר בחוזה יחסי, כי משרד הביטחון פעל בחוסר תום לב וכי חל עליו החוק להגברת האכיפה, נדחו אף הן. בית המשפט אפיין את ההסכם כחוזה סגור, שלשונו ברורה ולא הותירה מקום לפרשנות. התנהלות משרד הביטחון לא היוותה חוסר תום לב, והחוק להגברת האכיפה לא הטיל חובה על משרד הביטחון להתאים את השיקול בנסיבות מקרה זה. בסופו של דבר נדחתה התביעה, והתובעים חויבו לשלם למשרד הביטחון הוצאות בסך 20,000 ₪.