סע"ש 51622-08-19

תקציר

פסק הדין דן בפרשנותו של הסכם משנת 1976 בין רופאים לבין שירותי בריאות כללית (הנתבעת) בדבר עבודה בכוננות ופיצוי לרופאים העובדים בבתי חולים. התובעים, שהיו רופאים בכוננות, טענו כי הם זכאים לתשלום מיוחד עבור התראות חדר המיון, שכן הם שובצו במחלקות שקיבלו חולים מהמיון. הנתבעת טענה כי רק הרופאים האחראים על המיון עצמו זכאים לפיצוי גבוה זה. בית המשפט הסכים עם פרשנותה של הנתבעת להסכם, וקבע כי לשון ההסכם, מהותו ותכליתו, כמו גם התנהלות הצדדים לאורך השנים, הצביעו כולם על כך שרק רופאים האחראים על המיון או כאלה המבצעים עבודה בכוננות במחלקות ספציפיות, צריכים לקבל את התגמול הגבוה יותר. פרשנותם של התובעים נמצאה מנותקת מהקשרו ומתכליתו של ההסכם ונדחתה. זאת ועוד, התנהלות הצדדים, לרבות ההסתדרות הרפואית בישראל, שלא פתחה בהליכים כלשהם, תמכה בעמדת הנתבעת. בפסק הדין הודגש כי התגמול המיוחד נועד לרופאים בעלי אחריות רבה יותר, קרי אלה המשובצים למיון או למחלקות ספציפיות. התובעים, שהיו בכוננות במחלקות שקיבלו מטופלים מהמיון, לא היו זכאים לשכר גבוה זה. בית המשפט התייחס לחוות דעתם הסובייקטיבית של הצדדים, לנסיבות המקרה ולהתנהגות הצדדים לאחר כריתת ההסכם, אשר הצביעו כולן על כך שפרשנות הנתבע היא הנכונה. בנוסף, פסק הדין הבדיל את המקרה הנוכחי מפסק דין קודם משנת 1996 (לבנטל) שהעדיף את עמדת התובעים, בשל חלוף הזמן ונסיבות שונות. פסק הדין בעניין לוונטל התבסס על הבנה שונה של חוזר, שפסק הדין הנוכחי פירש אחרת, לטובת הנתבע. בסיכומו של דבר, התביעה נדחתה, והתובעים לא זכו לפיצוי הגבוה יותר שביקשו. למרות זאת, בחר בית המשפט שלא לחייב את התובעים בהוצאות כלשהן, בשל אופיו הקולקטיבי של הסכסוך. לשני הצדדים ניתן לערער כדין על פסק הדין.