בג"צ 1898/06

תקציר

התיק עוסק בשאלה האם תביעות שכר של נבחרי ציבור צריכות להתברר בבית הדין לעבודה או בבית הדין הגבוה לצדק. לב הסוגיה הוא האם נבחרי ציבור, כמו יעקב רסמי ויוסי נחמני, יכולים להיחשב עובדים על פי דיני העבודה למרות שאין ביניהם יחסי עובד-מעביד מסורתיים. בית הדין לעבודה ובית הדין הארצי לעבודה קבעו בעבר כי הגנות מסוימות על עובדים, כגון הגנה על שכר, יכולות לחול על נבחרי ציבור בשל "דואליות נורמטיבית", שבה עשוי לחול המשפט הציבורי והפרטי כאחד. המדינה טענה כי נבחרי ציבור אינם עובדים לפי סעיף 24(א) לחוק בית הדין לעבודה ולכן תביעות השכר שלהם אינן צריכות להיות בסמכותו של בית הדין לעבודה. עם זאת, בתי המשפט קבעו כי תכליתו של משפט העבודה – להגן על זכויות העובדים – מצדיקה פרשנות גמישה של מי זכאי להיות עובד, בהתחשב באופי הדינמי של הסדרי העבודה כיום. בהחלטה הודגש כי סמכות השיפוט הייחודית של בתי הדין לעבודה מתמחה בסוגיות הנוגעות ליחסי עבודה ויש לחול עליה לחול על סכסוכי שכר של נבחרי ציבור, אלא אם נאמר במפורש אחרת בחקיקה הקיימת. בג"ץ, בבואו לבחון את התיק, בחר שלא להתערב בהחלטת בית הדין לעבודה, שכן בתי המשפט הציגו פרשנות סבירה העולה בקנה אחד עם אמות המידה המשפטיות הרווחות, והמדינה לא הראתה סיבה משכנעת לערער על גישה שיפוטית זו. בג"ץ הכיר בסמכות מקבילה אך אישר את התמחותם של בתי הדין לעבודה בטיפול בנושאים אלה לניהול יעיל של עומסים שיפוטיים ולניצול מומחיות בסכסוכים מסוג זה.