ע"פ 2196/10

תקציר

בפסק דין זה בחן בית המשפט מחדש את עניינם של המערערים, שהורשעו בהריגה על פי הודאתם. המערערים הוגדרו אדישים לחיי אדם, כפי שמעידים מעשיהם שכללו ירי בנשק חם לעבר קיוסק מואר בכוונה לפגוע ביריב עסקי. בית המשפט אישר כי בעוד מעשיהם של המערערים אינם עולים כדי רצח, הם מהווים סוג חמור של הריגה, שכן הייתה מודעות ברורה לתוצאות הקטלניות האפשריות. השופט התייחס ליסוד הנפשי הנדרש להריגה, תוך שימת דגש על מודעות ממשית לאפשרות של גרימת מוות, מעבר לנזק גופני גרידא. בית המשפט לא מצא סיבה לשנות את פסק דינו של בית המשפט המחוזי, בהתחשב בחומרת העבירה. המערער מס' 3 המשיך במעשי אלימות גם לאחר מעצרו הראשוני, שהסתיים במוות, תוך הפגנת זלזול מתמשך בחיי אדם. בית המשפט עמד על מערכת היחסים בין המערערים, ובמיוחד ציין כי המערער מס' 2, כנהג, לא היה מעורב בירי אך עדיין היה שותף לאחריות. ההחלטה הדגישה את חשיבותם של עונשים פרטניים ואת השיקוף המידתי של מעורבות בפשע. באשר לפיצויים, חלק בית המשפט על טענתה של המערערת מס' 3 נגד מתן פיצויים לנפגעים שאינם ישירים, בקובעו כי על פי סעיף 77 לחוק העונשין, אכן ניתן לפסוק פיצויים לבני משפחה של נפגעי עבירה. לבסוף, בגזר הדין אישר בית המשפט את עונשי המאסר החמורים, לרבות עונש של 25 שנות מאסר למערער מס' 3 ו-17 שנות מאסר למערערים 1 ו-2, דבר המשקף את חומרת מעשיהם ומחזק את תפקידה של מערכת המשפט בהרתעת אלימות נרחבת בחברה.