ת"א 20419-03-21

תקציר

פסק הדין המדובר מתייחס לבקשה לחשיפת מידע המוחזק בידי צד שלישי, במקרה זה חברת מדיה חברתית, על מנת לסייע בקביעת האמת בתביעת לשון הרע. הכלל הוא כי אין לחייב צדדים שלישיים לגלות מידע, אך ישנם חריגים לכך, כגון כאשר קיים סיכון לקנוניה בין הצד לבין הצד השלישי, או כאשר הצד השלישי נמצא בשליטתו של אחד מבעלי הדין. בית המשפט העליון קבע בעבר כי אין לחייב את ספקיות האינטרנט לחשוף פרטים של גולשים אנונימיים, עיקרון המכונה הלכת רמי מור. עם זאת, השופט במקרה זה מבחין בין חשיפת פרטיו של גולש אנונימי לבין אישור כי פרטיו של בעל דין תואמים את אלה של משתמש ברשתות החברתיות, במיוחד כאשר בעל הדין אינו מתנגד לצו. במקרה ספציפי זה, התובעים אינם מבקשים את המידע לצורך הגשת תביעה חדשה אלא כדי לבסס זיקה בין הנתבע לבין פרופיל פייסבוק לצורך ההליך הנוכחי. השופט מסכם כי ניתן להוציא צו נגד חברת המדיה החברתית, בתנאי שהוא מוגבל בהיקפו ואינו פוגע בפרטיות הנתבע או צדדים שלישיים כלשהם, מה גם שהנאשם אינו מתנגד. החברה עצמה הצהירה אילו פרטים היא יכולה לספק מבחינה טכנית, שהם פרטי פרטי המנוי הבסיסיים (BSI) של חשבון המשתמש בפייסבוק. לפיכך, הבקשה מתקבלת, והחברה נדרשת למסור פרטי BSI אלה עבור שני חשבונות פייסבוק, הכוללים מידע כגון כתובות URL, תאריכי ושעות הרשמה ופעילות אחרונה, וכתובות IP. גילוי זה נחוץ כדי לבסס סוגיה מרכזית השנויה במחלוקת: האם הנתבע השתמש בפרופיל פייסבוק מסוים למטרות לשון הרע. הצו מוגבל לפרטי BSI אלה ולא אמור לגרום לחשיפת כל מידע נוסף שיזהה צד שלישי. כל צד יישא בהוצאותיו שלו, והתובעים יישאו בכל ההוצאות הכספיות שייגרמו למשיבים במסירת המידע.