ע"ע 1537/04

תקציר

בפסק דין זה ביקשו המערערים אישור לתביעה ייצוגית לפי תקנות בית הדין לעבודה, ובפרט תקנות 21 ו-22 וסעיף 11 לחוק שכר שווה לעובדות ולעובדות. פסק הדין בחן את המסגרת המשפטית סביב תובענות ייצוגיות בדיני עבודה, תוך התייחסות לפסקי הדין ביברינג וא.ס.ט. בית המשפט הבהיר כי תקנה 21 אמנם מאפשרת ייצוג בעלי עניין בתובענה ייצוגית, אך יש ליישמה במשורה. בניתוח חוק שכר שווה, אשר בוטל בחוק תובענות ייצוגיות התשס"ו-2006, ציין בית המשפט כי התנאים לתביעה ייצוגית לפי תקנה זו מחייבים, בין היתר, כי התביעה תוגש בתום לב, כייצוגית במידה ניכרת וביעילות ביישוב סכסוכים. עם זאת, המערערת לא ביקשה הכרה לפי חוק שכר שווה מלכתחילה ולא התייחסה לפגמים שזוהו בהסכם ההסתלקות בהקשר לחוק זה. בית המשפט הדגיש כי כללים פרוצדורליים מניחים כוונת חוק לפעול באופן פרוספקטיבי אלא אם נאמר אחרת. חוק שכר שווה, שנחקק במקור בשנת 1964 ותוקן בשנת 1996, חל כאן כפי שהיה בתוקף בעת הפגיעה בזכויותיה של המערערת. טענת המערערת בדבר הפרשי הפיצוי לגמלאים נמצאה כתואמת את תחולת החוק. יש לציין כי בית המשפט שקל את תקופת ההתיישנות של התביעה, שהייתה שנתיים לפני הגשת התביעה, ומצא כי תביעת המערער כדאית חלקית לתביעה אישית. עם זאת, הסינון המקדמי חייב לבחון האם תובענה ייצוגית היא השיטה היעילה וההוגנת ביותר ליישוב סכסוכים. עם גורמים כמו סעד כספי פרטני ופגיעה אפשרית בזכויות הפורשים בשל תקופת תביעה מוגבלת, החליט בית המשפט שלא לאשר את התביעה הייצוגית. היא ציינה כי סוגיית עקרון ההפליה כבר הוכרעה בבג"ץ ניב, מה שמייתר את התביעה הייצוגית, שכן אחידות אמות המידה לפיצוי יכולה להיות מוכרעת באופן פרטני. לפיכך, הערעור נדחה מאחר שלא ניתן היה לאשר את התביעה לפי חוק התובענות הייצוגיות החדש. יש לציין כי ההחלטה קבעה כי תקופת ההתיישנות על גמלאים אחרים תוארך שנה לאחר קבלת ההחלטה, בתנאי שתביעותיהם לא התיישנו עד מאי 2001.