בג"צ 2232/03

תקציר

במקרה הנדון, העותר והמשיב, הן אזרחי ישראל היהודים והן תושבי ישראל, נישאו בטקס אזרחי בקפריסין. נישואיהם התדרדרו לאחר מכן, מה שהוביל לסכסוכים משפטיים על רכוש, מזונות ומשמורת על בתם. העותרת הגישה תחילה בקשה לשלום בית אך בהמשך משכה את תביעתה. לאחר מכן ביקש המשיב פסק דין הצהרתי שיקבע כי אינם נשואים על פי הדין העברי או לחילופין ביקש להתגרש. בית הדין הרבני הכריז כי הם אינם נשואים על פי הדין הדתי, אך על החלטה זו הוגש ערעור מכיוון שהיא לא התייחסה לתוקף נישואיהם האזרחיים. בית הדין הרבני הגדול התערב ודרש להתיר רשמית את הנישואין האזרחיים, מה שאפשר להם להינשא מחדש כחוק. זאת, בהתבסס על הפרספקטיבה שנישואין אזרחיים שנערכו מחוץ לישראל מהווים "נישואי בני נוח", שניתן להתירם על ידי פסיקה רבנית להבדיל מגירושים יהודיים מסורתיים. בית המשפט העליון אישר כי ניתן להתיר נישואין אזרחיים ללא הסכמה הדדית כאשר פיוס אינו אפשרי. הוא הדגיש את חשיבות ההכרה בנישואין אזרחיים שנערכו בחו"ל והציע כי גישה הוגנת לגירושין רואה במשבר בלתי ניתן לגישור במערכת היחסים. עוד הבהיר בית המשפט כי סכסוכים כספיים וסכסוכים הקשורים למשמורת אינם צריכים להיות מוסדרים באופן אוטומטי על ידי בתי הדין הרבניים, שכן עניינים אלה נוגעים יותר לסמכות השיפוט האזרחית. פסק הדין הדגיש את יחסי הגומלין המורכבים בין הדין האזרחי והדתי בישראל, במיוחד בכל הנוגע לנישואין הנערכים בחו"ל, והצביע על הצורך בבירור חקיקתי בסוגיות אלה. בסופו של דבר אישר בית המשפט העליון את החלטת בית הדין הרבני להתיר את הנישואין, וקבע כי נישואין אזרחיים יוצרים מעמד משפטי המחייב טיפול משפטי זהיר בעת התרת נישואין.