רע"א 5596/23

תקציר

בפסק הדין בעניין הבקשה לדחייה, הגיע בית המשפט למסקנה כי יש לדחות את הבקשה ולאפשר לתיק להתנהל לגופו ולא לדחות אותו על הסף. החלטה זו מתיישבת עם הפסיקה המקובלת, המגבילה את דחיית התביעה לפני בחינה יסודית לגופה רק למקרים החריגים ביותר בהם לא ניתן להעניק סעד לתובע. בפסק הדין הודגש כי התערבות ערכאת הערעור בהחלטות פרוצדורליות שמורה למצבים של טעויות ברורות או הוצאות משאבים חריגות, שאף אחת מהן אינה חלה במקרה זה. יתר על כן, בקשת הדחייה נעדרה תשתית עובדתית מוצקה, והסתמכה במקום זאת על טענות המפורטות בכתב התביעה. במרכז ההחלטה עמד סיווג התביעה תחת חוק ההתיישנות. בית המשפט החיל את "מבחן תוכן התביעה" כדי לקבוע אם היא נוגעת למקרקעין, אשר יאריך את תקופת ההתיישנות, או למקרקעין שאינם מקרקעין, אשר יקצרו אותה. בהתחשב באופי הזכות הנטענת והסעד המבוקש, הכרוך בשינוי זכויות הקניין לאחר ההכרעה, סיווג בית המשפט את המקרה כנוגע למקרקעין. גם אם התבססה על התחייבות חוזית, היא נחשבה לתביעת מקרקעין לצורכי התיישנות, שכן קבלתה תפגע בזכות הקניין. בית המשפט התייחס גם לחששות בדבר עמידה בדרישות החוק כמו הסכמים כתובים, והגיע למסקנה כי מדובר בסוגיות עובדתיות שיש לפתור במהלך ההליך העיקרי, ולא בעילה לדחייה מקדמית. לפיכך, בקשת רשות הערעור נדחתה, תוך שמירה על החלטת בית המשפט המחוזי ואפשרות לבחינה נוספת של התביעה. לא הוזמנו עלויות מכיוון שלא התבקשה תשובה.