ת"א 24706-04-14

תקציר

המקרה שלפנינו סובב סביב זוג נשוי, שנישאו כחוק ובבעלותם המשותפת שני נכסים ספציפיים שנרכשו במהלך נישואיהם. נכסים אלה, בית ומכונית, רשומים על שם האישה. נישואיהם של בני הזוג לא הסתיימו בגירושין ולא התפרקו כדין, ולכן הם כפופים לחוק יחסי ממון. התובע, לעומת זאת, אינו אחד מבני הזוג אלא נושה של הבעל, לאחר ששימש כערב לחובות החברה שלו. התובעת מבקשת לבסס בעלות משותפת בנכסים האמורים, בטענה כי הדין הכללי צריך לחול, בהתחשב בחיים המשותפים של בני הזוג. מנגד, הנתבעים טוענים להפרדה מוחלטת בין הנכסים, כאשר כל אחד מבני הזוג מנהל את כספו באופן עצמאי. בית המשפט פוסק לטובת התובע ומכיר בבעלות משותפת בשני הנכסים. נפסק כי טענת הנתבעים להפרדת נכסים מוחלטת אינה נתמכת בראיות מהימנות. בית המשפט לא השתכנע מעדותה של האישה, שלא גובתה בשום ראיה אחרת. זאת ועוד, נסיבות רכישת הבית והרכב מצביעות אחרת. הבית נרכש בזמן שבני הזוג התגוררו יחד והרכב נרשם על שם האישה למרות העסקתו של הבעל בחברתה, מה שמרמז על כך שהנכסים נועדו לשימושם המשותף. בנוסף, בית המשפט מעלה חשש לחשד לחוסר תום לב והברחת נכסים מנושי הבעל, ומציין כי רכישת הבית מעוררת תהיות ולא נראה כי מומנה על ידי האישה בלבד, כפי שהיא טוענת. הבית נרכש על רקע קשייו הכלכליים של הבעל ונרשם על שם האישה, מה שאולי היה ניסיון להגן על הנכסים מפני נושיו. לפיכך, בית המשפט פוסק לטובת התובעת, תוך הכרה בבעלות משותפת בנכסים ומתן הסעד ההצהרתי המבוקש. כמו כן נדרשים הנתבעים לשאת בהוצאות המשפט ולשלם לתובע שכר טרחת עורך דין.