בג"צ 113/84

תקציר

בג"ץ הכריע בעתירה שהגישה אישה, חנית בנקובסקי, נגד פסקי הדין של בתי הדין הרבניים בתביעת גירושין וחלוקת רכוש שהגישה נגד בעלה. בית הדין הרבני האזורי קבע כי גיורה של בנקובסקי ליהדות אינו תקף, ולכן היא אינה יהודייה. כתוצאה מכך, היא שללה את סמכותה בתיק משום שעל פי חוק שיפוט בתי דין רבניים, לבתי הדין הרבניים יש סמכות רק בתיקים שבהם מעורבים בעלי דין יהודים. בית המשפט גם הורה לבני הזוג להתגרש. החלטת רוב של בג"ץ, בראשות השופט ברק, קיבלה את העתירה וקבעה כי קביעת בית הדין הרבני האזורי כי בנקובסקי אינו יהודי שללה את סמכותו לפסוק בתיק. בית הדין הדגיש כי סמכותם הייחודית של בתי הדין הרבניים בענייני נישואין וגירושין נשענת על כך ששני בני הזוג יהודים. מאחר שקביעת זהותה הלא-יהודית של בנקובסקי הייתה מרכזית בהחלטת בית הדין האזורי בעניין זכויותיה הכספיות, לא ניתן היה לראות בה אגב. יתר על כן, ההבחנה בין ספק הלכתי לספק עובדתי באשר לזהותו היהודית של בעל דין לא הייתה מהותית במקרה זה. השופטת וייס הציגה חוות דעת חולקת, וטענה כי בג"ץ לא צריך להתערב שכן בנקובסקי לא מיצתה את סעדיה בפנייה לבית הדין הרבני הגדול. לדברי וייס, קביעתו של בית המשפט המחוזי בדבר יהדותו של בנקובסקי הייתה אגבית לפסיקת חלוקת הרכוש, ולכן לבית המשפט הייתה סמכות לקבל את ההחלטה. בנוסף, הספק לגבי זהותה היהודית היה הלכתי ולא עובדתי, ולכן בג"ץ לא צריך להתערב. בדעת הרוב הודגש כי לבג"ץ סמכות להתערב כאשר ניתן פסק דין ללא סמכות, ובמקרה זה בוטל פסק דינו של בית הדין הרבני האזורי לגופו של סכסוך.