ת"פ 37134-10-17

תקציר

בית המשפט מצא כי המבקש, שהיה קצין משטרה, הואשם בצדק והורשע במרמה והפרת אמונים. הראיות שהוצגו במשפט תמכו באשמתו של המבקש ברוב סעיפי האישום נגדו. הזיכויים שקיבל המבקש בחלק מהאישומים בערכאה הנמוכה יותר לא נבעו מחוסר ראיות, אלא התבססו על החלטות משפטיות שהיטיבו עם המבקש. יתר על כן, אותן ראיות ששימשו להרשעת המבקש הרשיעו גם נאשם שותף. עוד מצא בית המשפט כי החלטת התביעה להגיש כתב אישום הייתה מוצדקת, שכן היה להם סיכוי סביר להרשיע את המבקש על סמך הראיות הקיימות. מחדלי החקירה שהוזכרו בפסק הדין לא השפיעו על התמונה הראייתית הכוללת. טענותיו של המבקש בדבר פגיעה בשמו הטוב ובכבודו עקב השעייתו ולאחר מכן פיטוריו מהמשטרה בעקבות כתב האישום נדחו אף הן, שכן אלה היו בלתי נמנעות ברובן, בהתחשב באופי העבירות בהן הורשע. לבסוף, בית המשפט מצא כי מעצרו הקצר של המבקש במהלך החקירה, אף שנבע מחשד ראשוני לשוחד, היה מוצדק בשל חשש לשיבוש חקירה. בהתחשב בנקודות אלה, קבע בית המשפט כי מכלול הנסיבות אינו מצדיק פסיקת פיצויים למבקש, ועל כן דחה את תביעתו.