בר"ש 1066/15

תקציר

המדינה ביקשה רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי שזיכה את המשיב, מחמת הספק הסביר, מעבירות משמעת המבוססות על מעשה מגונה והטרדה מינית. העבירות בוצעו לכאורה נגד רופא, על ידי מנהל מחלקה במרכז רפואי, בין ספטמבר 2011 לאפריל 2012. בית הדין המשמעתי הרשיע את המשיב, אך לבית המשפט המחוזי היו ספקות באשר למהימנות גרסתה של המתלוננת לאירועים, מה גם שהיא לא ויתרה על חיסיון שיחותיה עם הפסיכולוג שלה, למרות שבית המשפט הציע להסיר חלקית את החיסיון האמור. בית המשפט המחוזי קבע כי הראיות אינן מגיעות לרף הנדרש להרשעת המשיב. המדינה טענה כי בית המשפט המחוזי טעה בקביעתו באשר להשלכות סירובו של המטופל לוותר על חיסיון פסיכולוג-מטופל, וכי לבית הדין לא הייתה סיבה לשנות באופן מהותי את קביעותיו העובדתיות ואת הערכות המהימנות של בית הדין המשמעתי. המשיב טען כי הבקשה אינה מהווה עילה לדיון שלישי וכי אין להתערב בממצאיו העובדתיים של בית המשפט המחוזי. השופט התלבט בבקשה והחליט שלא להיעתר לבקשת המדינה, שכן פסק הדין התבסס בעיקרו על ממצאים עובדתיים, וערכאה שלישית אינה המקום המתאים לבירורים מסוג זה. זאת ועוד, בעקבות הודעת המשיב כי יחזור לעבודה ליום אחד ולאחר מכן יפרוש, לא התעוררה כל נפקות אופרטיבית של ממש ביחס לבקשה. השופט התייחס גם לשתי סוגיות מרכזיות העולות מפסק הדין: חיסיון המטופל-פסיכולוג וקביעותיו העובדתיות של בית המשפט המחוזי ביחס למתלוננת. השופט הדגיש כי יש לנהוג בזהירות בחיסיון החיסיון וכי בצדק נמנע בית המשפט המחוזי מלהסירו, במקרה זה. בנוסף, השופט ציין כי ממצאי בית המשפט המחוזי לגבי המתלוננת נראים מוגזמים, שכן בית המשפט אינו אמור לקבוע עובדות מיותרות לגבי המתלוננת, שאינה עומדת לדין. עם זאת, השופט לא מצא לנכון להכריע בסוגיות אלה במקרה הנוכחי, ובכפוף לשיקולים דלעיל, דחה את בקשת המדינה למתן רשות ערעור.