ת"א 1518/05

תקציר

התובע, דנקנר, והנתבע הראשון, המושב, החזיקו כל אחד ב-50% ממניות קניון דרורים בע"מ. תקנון החברה כלל זכות סירוב ראשונה, כלומר אם בעלים אחד רצה למכור את מניותיהם, היה עליו להציע אותן תחילה לצד השני באותו מחיר שצד שלישי היה מוכן לשלם. דנקנר תבע את המושב וכמה נתבעים קשורים אליו לאחר שורה של אירועים שבהם נראה היה שמחיר מניות המושב עולה. דנקנר טען כי הנתבעים פועלים יחד לניפוח המחיר וכי המחיר הראשוני עליו סוכם עם צד ג' נמוך בהרבה. בית המשפט מצא כי זכות הסירוב הראשונה היא דרך לגיטימית להגן על זכויותיו של בעל מניות בעת מכירת מניות וכי מטרתה למנוע שותף עסקי פסול מלהיכנס לחברה. לדנקנר הייתה זכות זו בתקנון החברה. בית המשפט הקדים את הדיון בכך שציין כי דנקנר הביעה באופן עקבי את רצונה לממש את זכות הסירוב הראשונה שלה בכל מחיר לאורך האירועים המדוברים. בית המשפט בחן את ציר הזמן של האירועים, ומצא כי ההסכם הראשון בין המושב לצד שלישי, נועה נדל"ן, למכירת מניות במחיר של 3.2 מיליון שקל, אינו מחייב שכן הוא מותנה באישור מוסדות המושב, שלא ניתן. כמו כן נחתם הסכם שני עם נועה נדל"ן תמורת 6 מיליון שקל, ובית המשפט קבע כי דנקנר מימשה כדין את זכות הסירוב שלה ביחס להסכם זה, למרות ניסיונות המושב להכשיל אותה. הסכם זה יצר חוזה מחייב בין המושב לדנקנר. הסכם מאוחר יותר בין המושב לנתבעת אחרת, אלדן טק, על סך 7.15 מיליון שקל נחתם בזמן שהתביעה התנהלה. בית המשפט מצא כי אלדן טק ידעה על טענותיו של דנקנר ועל התביעה המתנהלת, אך בחרה להאמין למצג המושב כי לדנקנר אין זכות סירוב. מדובר בעוולת עוולה של גרימת הפרת חוזה, ואלדן טק חויבה בהפרש המחיר ששילמה דנקנר, שנאלצה לשלם את הסכום הגבוה יותר כדי לשמור על זכות הסירוב שלה. בית המשפט דחה את התביעה האישית נגד חברי המושב, ולא מצא ראיות לקשירת קשר להונות את דנקנר. לבסוף הורה בית המשפט למושב ולאלדן טק לשלם לדנקנר פיצויים בסך 1.15 מיליון שקל, ביחד ולחוד. שני נאשמים אלה חויבו גם לשלם לדנקנר את הוצאותיו בסך 100,000 ₪. דנקנר חויב לשלם הוצאות בסך 30 אלף שקל לנועה נדל"ן ולנחמיאס. פסק הדין ניתן שלא בנוכחות הצדדים ובאי כוחם והיה אמור להישלח אליהם בדואר רשום.