ת"א 22179-09-10

תקציר

פסק הדין נסוב סביב סכסוך ליסינג רכב מורכב בו מעורבים שלושה צדדים: חברת ליסינג, סוחר רכב בשם שטרן ולקוח בשם מארון. חברת הליסינג הגישה תחילה תביעה נגד שטרן, בטענה שהוא התחייב לשלם עבור כמה כלי רכב, בהם מאזדה, ששטרן רכש לכאורה כדי למכור למארון. החברה ביקשה והשיגה פסק דין נגד שטרן על מלוא שוויה הכספי של המאזדה. עם זאת, מאוחר יותר הגישה החברה תביעה נגדית נגד מארון, בדרישה לקבל בחזרה את אותו הרכב, שלכאורה עדיין היה ברשותו של מרון. פסק הדין נעתר לבקשתו של מארון לדחות את התביעה שכנגד על הסף בהתבסס על כלל ההשתק השיפוטי. השופט קובע כי התביעה הקודמת של חברת הליסינג נגד שטרן ופסק הדין שהתקבל קבעו כי שטרן היה הרוכש היחיד של המאזדה. משכך, החברה אינה יכולה לטעון כעת בהליך נפרד כי הרכב נמכר הן לשטרן והן למרון. השופט מדגיש כי החלטת החברה לפצל את התביעות ולתבוע את שטרן ומארון בנפרד לא צריכה להעמיד אותם בעמדת יתרון יותר. התרת התביעה שכנגד תוביל לסעדים בלתי תואמים ולעשיית עושר ולא במשפט לחברת הליסינג. עוד מציינת השופטת כי התביעה הנגדית של חברת הליסינג נגד מרון, המבקשת השבת רכב, אינה עולה בקנה אחד עם הסעד הכספי שכבר הושג נגד שטרן. החברה מכרה את הרכב לשטרן, שהיה אמור למכור אותו למארון. השופט מגיע למסקנה כי כלל ההשתק השיפוטי, שמטרתו למנוע התדיינות כפולה ולהבטיח כי בעל דין לא יוכל לטעון לעובדות סותרות, חל במקרה זה. לפיכך, התביעה שכנגד נגד מארון נדחית, וחברת הליסינג מחויבת לשאת בהוצאותיו של מארון עיסא בתביעה שכנגד ובבקשה, בסך 5,000 ₪.