עמ"ש 13313-12-11

תקציר

פסק הדין המדובר עוסק בסכסוך זוגי על בעלות בדירת מגורים לאחר פרידה. על פי חוק יחסי ממון בין בני זוג, רכוש שהיה בבעלות אחד מבני הזוג לפני הנישואין נחשב בדרך כלל חיצוני ואינו נכלל במסת נכסי האיזון בעת התרת הנישואין. עם זאת, נטל ההוכחה מוטל על הבעלים להוכיח כי לא הייתה כוונה לחלוק בנכס עם בן זוגו. במקרה דנן, שגה בית משפט קמא בכך שהטיל נטל זה על בן הזוג שאינו הבעלים. זאת ועוד, הממצאים העובדתיים לא תמכו במסקנתו של בית משפט קמא כי יש לראות בדירה נכס משותף. הצוואה הכתובה של האישה החריגה במפורש את הבעל מכל שיתוף בדירה, ושיפוץ הדירה באמצעות כספים משותפים היה לרווחת המשפחה ולא להגדלת שוויה. בנוסף, בגידת הבעל וחוסר שקיפות כלכלית כלפי האישה לאורך כל חיי הנישואין מחלישים את טענת השיתוף הכלכלי. השופט המליץ לקבל את הערעור ולבטל את פסק דינו של בית משפט קמא. תחת זאת, יש להחזיר את התיק לבית המשפט קמא על מנת שידון בתביעתו החלופית של הבעל להשבת השקעתו בשיפוץ הדירה. הבעל חויב לשלם את הוצאות האישה בשתי הערכאות, והביטחון יוחזר לה. פסק הדין התקבל פה אחד בין השופטים.